לילה בתיאטרון האליזה הופך לשיחה גלויה בין שתי אגדות: המעצבת גבריאל "קוקו" שאנל והמלחין איגור סטרווינסקי. בחשכת האולם הריק הם מתווכחים, נזכרים, פוגעים ותומכים זה בזה, חווים את גבולות האהבה, החירות והיצירה, בעוד המוזיקה משנה את מהלך הגורל שלהם. פריז של שנות הארבעים קפאה בין חרדה לציפייה, ובנקודת הזמן הזו מעבירה את הצופים ההפקה החדשה. על הבמה נפגשות שתי דמויות שהפכו לסמלים תרבותיים: גבריאל "קוקו" שאנל ואיגור סטרווינסקי. הדיאלוג שלהם נולד באולם הריק של תיאטרון האליזה, שבו עדיין נשמעת הדהוד התזמורת ורעש המלחמה. במקום כרוניקה יבשה, היוצרים בונים שיחה חיה, מלאה אירוניה, כאב והכרזות בלתי צפויות. שאנל מגיעה מעולם האופנה ומשמעת קשה של סגנונה האישי. סטרווינסקי מביא את עולם התווים, הבכורה השערורייתית של "האביב הקדוש" ועקשנות פנימית של אדם שהתרגל ללכת נגד הקהל השמרני. ההפקה מציגה שני אנשים שטועים, מתווכחים, מחפשים תמיכה ובכל זאת חוזרים למוזיקה ולעבודה. הבמאי טלגת באטאלוב בונה את הפעולה כרצף של הבזקי זיכרון ומפגשי דמויות. תפקיד חשוב שייך לשומר, שהערותיו הפשוטות נשמעות כמו תגובות של אדם מהצד. ברגעים מסוימים, דמותו של סרגיי דיאגילב מתערבת בסיפור, מזכירה כיצד הרפתקאות אמנותיות בתחילת המאה השפיעו על מי שנמצא בצומת של אופנה, בלט ומוזיקה אוונגרדית. הסגנון והאור מדגישים שהגיבורים חיים בעולם של ניגודים. הגיאומטריה של התפאורה מהדהדת עם הלכידות של הסילואטים, הקשורים לבית שאנל. הפלסטיקה של השחקנים והקטעים הקוריאוגרפיים מפנים את תשומת הלב לקצב של "האביב הקדוש" ולדופק של העיר, שכבר מרגישה את הקרבה של האסון. משפטי המוזיקה צומחים מהשקט ונקטעים, כאילו מדובר בשיחה לא גמורה. צמד השחקנים הופך לקו משיכה נפרד. טאטה חצ'טריאן מציגה את שאנל כאישה שבה החישוב הקר מתמודד.