הפרפורמנס מחבר בין המוזיקה של טרי ריילי, תנועה חיה, קול והשתתפות קהל לחוויה אחת, שבה הגבול בין הבמה לאולם הופך לנזיל. המינימליזם כאן נתפס כדרך לחיות את הקצב בגוף, להקשיב לנשימה המשותפת ולהיות חלק מפעולה קולקטיבית. במרכז הפרויקט הזה עומד התווים של טרי ריילי "In C", אחת מיצירות המופת של המינימליזם האמריקאי. המבנה שלה נראה כמעט אסקטי: רק עמוד אחד וחמישה ושלושים פיסות מלודיות. אך בדיוק בפשטות החיצונית הזו טמונה חירות עצומה. המוזיקאים שומרים על קצב משותף, אך הם עצמם מחליטים מתי לעבור ממרכיב אחד לאחר ואיך לבנות את מהלך המוזיקה הכללי. בגלל זה, כל ביצוע נולד מחדש ואינו ניתן לחיזוי לחלוטין. יוצרי הפרפורמנס מפתחים את הרעיון הזה במרחב הגוף, הקול והנוכחות הקולקטיבית. החלק הרקדני בנוי סביב תהליכיות, חיוניות ושיתוף - תכונות שלרוב קשה לחוש אותן בצורה כה חדה במצב צפייה רגיל. כאן, הצפייה בהדרגה מפסיקה להיות הצורה היחידה של השתתפות. לקהל מוצע בשלב מסוים להצטרף למתרחש, לחוש את המבנה המוזיקלי בגוף ולעבור אותו דרך התפיסה האישית שלו. בזה טמונה הכוח המרכזי של הפרויקט. הוא מעניין לא רק לחובבי כוריאוגרפיה מודרנית או מוזיקה מינימליסטית, אלא גם לכל מי שחשוב לו חוויה אמנותית חיה ללא תבניות תגובה מוכנות. במקום המרחק בין האמן לקהל נוצרת סיטואציה של תשומת לב משותפת, שבה הצליל, המחווה, הנשימה והתנועה מתחילים לפעול כמערכת אחת. פורמט כזה דורש ריכוז ואומץ פנימי, אך בזכות זה החוויה הופכת להיות אישית ועמוקה במיוחד. עבור מי שרוצה להיכנס לחומר עוד יותר מקרוב, ישנה תרגול נוסף לפני החלק הערב. המשתתפים מקבלים הקדמה קצרה ליצירה של ריילי, ולאחר מכן עבודה גופנית וקולית בהנחיית הכוריאוגרף.