אירוע

אנדי סטוט / Carrier

דלתות: 20:00 / מופע: 21:00 / 21+ עברו עשר שנים מאז שאנדי סטוט שחרר את 'Passed Me By', חידוש רדיקלי של מוזיקת ריקוד כהבעה של "עייפות פיזית ורוחנית" (Pitchfork). מה שקרה לאחר מכן היה תהליך של שיפוט מהיר: 'We Stay Together' (2011 / איטי ומעוות, עבור המועדון), 'Luxury Problems' (2012 / רומנטיקה בגווני אפור), 'Faith In Strangers' (2014 / שירי אהבה הרוסים), 'Too Many Voices' (2016 / ברק של עולם רביעי) ו-'It Should Be Us' (2019 / המועדון, קרס) - רצף של שחרורים שהדרגתית פתחו רעיונות מורכבים לגוף עבודה כאוטי אחד - היכן שהוא בין אמנות סאונד, טכנו ופופ. בתחילת 2020 - עם אלבום חדש כמעט גמור והצעה להפיק לאמן מיינסטרים לחלוטין על השולחן - מהומות אישיות הביאו הכל לעצירה פתאומית. חודשים של פרישה בסופו של דבר עוררו סקרנות מחודשת, גישה שונה. סטוט החל להקליט שעות של חומר גולמי; חצוצרות איטיות, סיבילנטיות, תופים מעוכבים, חלילים תוהים - מה שצריך, מתי שצריך. ואף על פי שהתוכנה אפשרה ליישר כל קמט וקשר, סטוט חיפש אותם ללא לאות - בחיפוש אחר סאונד שהיה אנושי בכל האסימטריה המגושמת שלו. עם קולות שהוקלטו על ידי אליסון סקידמור, האלבום הושלם סוף סוף בסוף השנה - לקח צורה שונה לחלוטין. השירים שלו היו שוממים, מלנכוליים, מרדניים, יפים - לעיתים קרובות כולם בבת אחת. הצלילים הדהדו מוזיקה סביב סטוט במהלך אותם חודשים: פרינס, גאווין בריירס, A.R. קיין, בוהרן & דה קלאב אוף גור, רוברט טורמן, סינדי לי, לילה, קתרין כריסטר הניקס, ג'וניור בויז, לאסלו הורטובאדי, נידיה, Prefab Sprout - הבלתי רגיל, המוכר. והדהוד של תערובת זו של חדש וישן, כל אחד מהשירים ב-'Never The Right Time' נראה שזור מאותה חוט למרות שעוקב אחר מסלולים שונים; מהברק האהוב של הפותח 'Away not gone', עד הפופ של לינדרום המרעיש 'The beginning', דרך הערפל המוזר של 'Answers' והעיר...