מאקפיש יוצרים משהו יוצא דופן. וזה לא רק בגלל שהם מנגנים על כ-20 כלים בו זמנית עם ארבע ידיים ורגליים - מעודפי תופים שבנו בעצמם, דרך נעלי ריקוד עם רעשנים, לוחות קורק, ושריקות, ועד לבנג'ו, גיטרה ועד קלידים, שמחברים בין נגינה מיומנת בפסנתר לבין צלילים מטורפים מסינתיסייזר. גם לא בגלל שהשירה הדו-קולית שלהם מתחלפת בביטחון בין יופי מרהיב למהירות מסחררת. או בגלל שהיא מעבירה טקסטים מצחיקים, פואטיים וחסרי רחמים שאין להם תחליף. מה שבאמת ייחודי במיני-להקה המוענקת הוא התחושה שאתה הולך הביתה לאחר הקונצרט. וזהו רגש ממש טוב: KOMPLIZIRKUS של מאקפיש לא נותן לך לשכוח את כל הדאגות. גם לנושאים רציניים יש מקום אצל לוסי מאקרט ופיטר פישר, למרות כל האווירה הטובה והקצב המורכב. לא, לא מקום - זירה! וכבר מחשבות כבדות קופצות למוזיקה מקפיצה דרך חישוקים מבריקים, מלהטטות עם רעיונות טובים ומאפשרות ללטף אותן. ואתה שם לב: אחרי ערב עם מאקפיש, משא העולם פשוט מרגיש הרבה יותר קל.