Nowhere Faster, השחרור ה-16 של El Ten Eleven, נוצר מתוך תחושת חוסר נוחות. לאורך שמונה רצועות, הוא מתייחס לא רק לאי-כלום אלא גם למהירות - הדחף המוזר שמניע אותנו קדימה גם כאשר היעד אינו ברור. אנו מחויבים להאצה, משוכנעים שהמהירות עצמה עשויה להציל אותנו. האלבום בן 33 הדקות מאט רק מספיק כדי לשאול את השאלות הקשות יותר: ממה אנחנו בורחים, ומה אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לברוח ממנו? המתיחות הזו מופיעה אפילו בעטיפת האלבום, שנוצרה שוב עם שותף הוותיק רוב פלמינג. היא מתארת חלל לימינלי קלאסי: מוכר, אנונימי, מטריד בשקט. בניין בצבעי זכוכית צבעונית ופנס רחוב מטשטשים בקצוות, מה שמציע תנועה שמרגישה פחות כמו בריחה ויותר כמו כליאה - כזו שתופסת במקום להעביר. Nowhere Faster צמח מהפסקת הסיבוב וההקלטה הארוכה ביותר של קריסטיאן דאן וטים פוגרטי ב-23 השנים שלהם יחד, אם כי הפסקה היא מונח מעט מטעה. הקצב היצירתי המפורסם של דאן לא האט. במקום זאת, הוא החל לכתוב לא עבור אחד אלא עבור שני מתופפים, מה שהציב בפני פוגרטי את אחד האתגרים המ demanding ביותר בקריירה שלו. האלבום גם מסמן הישג ראשון עבור הלהקה, כשהוא משלב כלי מיתר אמיתיים ופסנתר, מעמיק את הפלטה של מה שכבר נחשב לאחד מעבודותיהם המורכבות ביותר. שמות ורעשי האלבום שואבים השראה מרגעים מפוזרים בהיסטוריה של הלהקה במשך 23 שנה. השיר הפותח Uncanny Valley Girl מסמן את החזרה של אפקטים שנשמרו זמן רב כמו פדל הדיליי, כשהוא מצטבר בבס צפוף ומקיף. זהו מבט ברור על פרנויה בעידן ה-AI, מושרש בריתמיקה היציבה של פוגרטי - תוף סנר מתוח, תופים חיים בעדינות, נותנים לתחושת חוסר הנוחות המדעית-בדיונית משהו מוצק להישען עליו. Meanwhile, Bjork's Alarm Clock לוקח את שמו מהעלבה שהושלכה לעבר הלהקה על ידי גיטריסט של להקת פאנק בסיבוב הראשון שלהם; אתם כמעט יכולים לשמוע את הצחוק השקט של דאן ופוגרטי מתחת לבס הקופצני ולמיתר המגרד.