דליקט סטיב / ילו אוסטריץ'

דלתות: 20:00 / מופע: 21:00 / 21+ בקרו ב"מוסך של לוק", האלבום האחרון של דליקט סטיב, ותגלו מקום שבו ניצוצות יצירתיות עפים לכל הכיוונים, שבו מלודיות מתיזות על הקירות כמו צבעים בהירים, שבו שום רעיון אינו פשוט מדי, תמים מדי או מלא בתמימות ילדותית. הגיטריסט מלוס אנג'לס, במקור מניו ג'רזי, בשם סטיב מריון, שקרדיטיו כוללים עבודה עם Amen Dunes, פול סיימון ו-Deradoorian, לא היה לו תוכנית גדולה להצלחה: הוא פשוט הזמין זמן באולפן של חבר, התמקם וניגן. הוא תמיד אפשר לאינטואיציה להנחות אותו, מלחין את האינסטרומנטלים השמחים שלו תוך כדי הקלטה, אבל הפעם הוא הרגיש חופשי יותר מאי פעם להשאיר את התפרים גלויים, לא ללטש הכל, ולשמור על זה גולמי, חי ומרגיש חשמלי, הוא אומר. הוא בחר את השם "מוסך של לוק" כהוקרה לחברו ולעיתים שותף ליצירה לוק טמפל, אבל גם בגלל התמימות הנעורים שהיא מעוררת: התחושה של heading over to a buddys house, turning up the amps, and creating your own world. בעולם של "מוסך של לוק", קטע מוזיקה שמרגיש כמו סקיצה בתהליך עשוי להיפתח למלודיה כל כך מעודנת, כל כך נכונה, שיהיה קשה להאמין שלא שמעתם אותה קודם. שני הקטעים עשויים להיות למעשה אחד ואותו דבר. יש שירים שמרגישים מיועדים ללוות זיכרונות מטיולים עם חלונות פתוחים, ואחרים שמתאימים יותר לרגעים של אינטימיות שקטה. טיול סינת' פופ מעורפל (Light of the World) מתהפך לבלדת נשמה באור נרות (Shall Be Free); רוקר גראז' קופצני (הקטע הנושא, כמובן) יוצר עיקוף בלתי צפוי לדיסקו חלק (There Goes My Baby). הסנסיביליות הבלתי ניתנת להכחשה של דליקט סטיב, הטון שלו קל אך טקטילי, הקווים שלו מלאים בעיקולים נוגעים ללב ובצדדים משעשעים, הוא מדריך נדיב דרך הנוף המשתנה כל הזמן, שומר על יד יציבה על ההגה לא משנה מה הסביבה. יש לו מעט עניין להראות, במקום זאת הוא מתמקד בבהירות.