עבור אנטוניו גדס, כרמן מגלמת את המאבק של האישה על חירותה מול המוסדות החברתיים. כאשר היצירה הוצגה לראשונה בשנת 1837, היא עוררה שערורייה בעידן שלא ראה אפילו את שחרור האישה. על בסיס הנחה זו, גדס והבמאי קרלוס סאורה החזירו את המיתוס של המבט הזר כדי להחזיר לו את זהותו הספרדית האמיתית; תוך התרחקות מהסטריאוטיפים, הם מתארים אישה שמסירה את כל הגבולות, אך לעולם אינה בוגדת במוצאה או במעמדה. יצירה זו היא מניפסט של ריבונות חברת אנטוניו גדס, שבה הריקוד הופך לצעקה של שחרור הכרחי.











