הערב הסופי של הפסטיבל אוסף על במה אחת חלילים, פיקולו, ארפ, צ'לו, קלרינט, דרבוקה ותזמורת סימפונית, והופך את הקונצרט לדמונסטרציה רחבת היקף של חופש טימברי. בארוק, מוזיקה מודרנית, טרנסקריפציות ויצירות מקוריות מתאגדות כאן לתוכנית צבעונית, ניידת וחגיגית באמת. סיום הפסטיבל בנוי כסיכום מרהיב של מסלול מוזיקלי גדול, שבו התפקיד המרכזי משחקים טימבר, וירטואוזיות וחופש שילובים. על במה אחת נפגשים חליל, פיקולו, ארפ, צ'לו, קלרינט, דרבוקה ותזמורת סימפונית, והתוכנית עצמה מסודרת כך שתציג את מגוון הצבעים והאפשרויות הביצועיות הרחב ביותר. עבור המאזין זה מעניין במיוחד: הערב אינו מוגבל לסגנון אחד או לעידן אחד, אלא נע בין בהירות בארוקית ליצירות מודרניות, מעדינות קאמרית לנצנוץ קונצרטי פתוח. על הפוסטר מופיעים קוונץ, ויוואלדי, סיבליוס, לאו ויינר, מרטין רומברג, אדוארד קפרסקי ורוני ברק. הבחירה הזו מעניקה לקונצרט ניידות פנימית נדירה. הקונצרט של קוונץ לשני חלילים קובע קו אלגנטי ושקוף, היצירה של רומברג לפיקולו, קלרינט ותזמורת מיתר מביאה צליל מודרני, ורומן של ויינר לצ'לו וארפ עובד על רשם רך ולירי יותר. לאחר מכן התוכנית שוב משנה את הממדים: הקונצרט של ויוואלדי לפיקולו דורש חריפות ונצנוץ, "אֶלֶגִיָּה קונצרטינו" לארפ ולמיתרים מוסיף סוג אחר של אינטונציה, והקומפוזיציות של רוני ברק לדרבוקה עם התזמורת מביאות את הערב לאנרגיה ריתמית ולשכבת טימבר אחרת. עניין מיוחד מעוררת גם הטרנסקריפציה של הקונצרטו לכינור של סיבליוס לחליל. החלטה כזו משנה מיד את האופטיקה המוכרת: היצירה המוכרת נתפסת מחדש, והמאזין מקבל הזדמנות לשמוע כיצד החליל מתמודד עם חומר, בדרך כלל קשור לאופי כלי אחר. זהו אחד מהכוחות החזקים של הקונצרט הסופי - הוא מציע באופן קבוע ערבוב של סגנונות וצלילים.