פסטיבל הגיטרה מאחד מוסיקה קלאסית, ג'אז ורוק בערב אחד. הגיטרה תשמע במגוון צורות - מכלים עתיקים ועד דחף חשמלי, יוצרת דיאלוג חי בין תקופות וסגנונות. פסטיבל הגיטרה ה-13 בבית המוסיקה הבינלאומי במוסקבה מראה עד כמה יכול להשמע אותו כלי בדרכים שונות. הערב הראשון של הסדרה אוסף על הבמה מבצעים העובדים עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, קומפוזיציות מקוריות ורוק. בתכנית יש שכנות בין לוטנר בארוקית, ויולה דה גמבה, גיטרה קלאסית ואקוסטית, גיטרה חשמלית, וכל הופעה משנה את אופי הצליל. דניס שיפולין אחראי על הקו הקלאסי של הקונצרט. החלק שלו בנוי כמו סיפור שלם ללא מילים, שבו מתחלפים טקסטורות שקופות ואקורדים צפופים. במעברים כאלה נשמעת במיוחד כמה גמיש הכלי: הוא שומר על תשומת הלב בפרקים קאמריים וממלא את האולם כאשר המוזיקאי מבצע פסקאות מלודיות רחבות. איוון סמירנוב הצעיר עולה על הבמה עם אקוסטית ורביעייה. בהופעות שלו נשמעים הדהודים של ג'אז ופולק, מהלכים אימפרוביזטיביים חופשיים ותשומת לב לקצב. החלקים של ההרכב תופסים ותומכים בגיטרה, הופכים כל קומפוזיציה לדיאלוג בין הסולן לקולקטיב. עבור הקהל זו הזדמנות נדירה לשמוע המשך של מסורת משפחתית ידועה ובו זמנית לחוות כיצד הדור הצעיר עובד עם המורשת בדרכים חדשות. פליקס אנטיפוב פונה לכלים עתיקים. הלוטנר והויולה דה גמבה נשמעים רכים וקאמריים, מזכירים שההיסטוריה של תרבות הגיטרה שורשיה במוסיקה סלונית של אירופה במאה ה-17 וה-18. לאחר ההופעה הזו, הבלוק הסופי עם ניקולאי דוולט-קילדייב והלהקה שלו נתפס עוד יותר בניגוד. הגיטרה החשמלית כאן הופכת לקול המרכזי, וההרכב יוצר סביבה צלילית עשירה סביבה. שינויי הטמפרטורות מהשקט של הערב ועד הקטעים הדחופים עושה את התכנית שלמה: המאזין עובר דרך מהודרות בארוקיות עד לאנרגיה של הבמה.