במרחב אחד נפגשו פטרבורג ולוס אנג'לס - ערים שבהן האור מתנהג בדרכים שונות. תערוכתו של דניס לבינסקי היא הרהור על האור כשפה: כיצד הוא נופל על רחובות, בתים ופנים. במרכז - התבוננותו של האמן, שהופכת את החמקמק לדימוי. לפעמים מספיק אור כדי שהכל ישתנה. עם התחושה הזו עובד דניס לבינסקי, בתערוכה הממוקמת במרחב "טרמינל". שמה - "השמש שוכחת את זווית הנפילה" - נשמע כמו הצהרה פואטית ובו בזמן כמטאפורה להתבוננות על החמקמק. זו תערוכה שבה אין דגשים רועשים, אך כל מבט של הצופה הופך לחלק מהקומפוזיציה הכללית. בבסיס התצוגה - דיאלוג בין שתי ערים, כל כך שונות ובו בזמן קרובות: פטרבורג הצפונית ולוס אנג'לס המוארת. שתיהן נוכחות בציוריו של לבינסקי לא באופן מילולי, אלא יותר דרך תחושות - משחק האור והצל, קווי המתאר של הבניינים, רגעים יומיומיים שנלכדו במבט קשוב. רחוב Maple Avenue בלוס אנג'לס, שבו ממוקמת סדנת האמן, קובע את הקצב לארכיטקטורה של התצוגה, והופך את מרחב התערוכה למפת זיכרון אישית. עבודותיו של לבינסקי אינן נופים קלאסיים ואינן רישומים עירוניים. זהו חיפוש אחר האור, אופיו ופלסטיותו. לפעמים הוא נופל שטוח, לפעמים הוא משתקף, לפעמים הוא מתחבא בפינה. האמן מתעד את המצבים הללו כמתבונן, המסוגל להעביר ניואנס - לא בצורה ישירה, אלא דרך יחס בין כתמים, צורות, צבעים. התערוכה תהיה מעניינת לאלה המעריכים התבוננות לאט, למי שקרובה להם הרעיון של אמנות כאמצעי לראות. היא פונה לצופים שמחפשים בוויזואלי יותר מאשר דימוי - מחפשים תחושה, קצב, מצב. זו תערוכה שבה אפשר להישאר לבד עם התמונה ולא למהר. אין כאן סוף, פתרון או מוסר. יש רק אור - במצב מעבר, לא יציב, משתנה. רק בו מוצא האמן את הפואטיקה.