מה מסתתר מאחורי האגדה המוכרת, המסופרת לפני השינה? תערוכה חדשה ב-CTI "מפעל" היא מבט גלוי, מטריד ובמקרים מסוימים כואב על האגדה הביתית, מטמורפוזות של זיכרון וציליהם של העבר, שממשיכים להישמע בקולותיהם של הנעלמים. ההתקנות חודרות את הצופה בחוט דק של עצב. ב-CTI "מפעל" נפתחת תערוכה שיכולה להגדיר מחדש את תפיסת האגדה כז'אנר וכקוד תרבותי. הפרויקט של אולה מאחנו מתייחס לתופעת האגדה הביתית - לא כסיפור נאיבי, אלא כשכבת זיכרון אישית וקולקטיבית. כאן אין קסם, אבל יש רחשי קולות העבר, כאב של טרנספורמציות ומציאות של אובדנים. העבודה המרכזית של התערוכה היא התקנה טוטאלית "קולות", שבה הצופה מוצא את עצמו ממש בתוך הזיכרונות. חפצים יומיומיים, ששייכו פעם לאנשים, הופכים למתווכים בין העולמות. ה"קולות" שלהם הם לחישות, שהתמוססו בחלל, נתפסות על גבול השמיעה. היוצרת מחברת רדי-מייד עם קרמיקה, יוצרת אובייקטים היברידיים, שנדמה שהם חוזרים מעולם אחר. אפקט ההטמעה מחוזק על ידי ריחות של יוד, רהיטים ישנים ותחבושות סטריליות, ורעשי צעדים, שזורמים בין האולמות. אבל התערוכה לא מוגבלת לאולם אחד - היא מתפרסת על חדרי האיפור, מסדרונות ולובי. זו לא רק תצוגה, אלא תמונה מורחבת של העולם, שבה מתערבבים פחדים, ציפיות ורוך. עולות נושאים של עונש, סטואיציזם, דמות הורה וחמלה. כל זה משתלשל עם הפילוסופיה האישית של האמנית, שלדבריה האמנות היא ניסיון להחזיק את הבלתי יציב והבלתי נראה, שיחה עם הזמן ועם מה שנשאר אחרי. הפרויקט פונה לצופה, המוכן לעבודה פנימית ולחוויה עדינה. הוא יהיה קרוב לאלה שמחפשים באמנות לא תשובות, אלא תהודה. התערוכה מציעה לא ניחום, אלא אפשרות להיות קרוב - עם הכאב, הזיכרון והאגדות המטרידות שאנחנו נושאים בתוכנו. לאן ללכת במוסקבה בסוף השבוע, יגיד האתר שלנו.