התערוכה חושפת את יצירתו של ניקיטה אלכסייב כשרשרת של הרהורים על מרחב, זיכרון וחירות פנימית. דרך מסכים, נייר וחומרים יומיומיים, מתגלה בה פילוסופיה מדויקת של דברים ורצון אנושי להסתתר מהעולם החיצוני. במרכז התצוגה עומד העניין של האמן כיצד האדם בונה סביבו גיאוגרפיה אישית. הבית בהרהורים אלו הופך למפה, שבה חפצים מקבלים כמעט משמעות נופית: רהיטים כבדים הופכים לתמיכה במרחב, וחפצים קלים מזכירים סימנים ומדריכים של חיי היומיום. מקום מיוחד תופסים המסכים - הם בו זמנית מפרידים ומארגנים את הסביבה, מסתירים ומציגים, ויוצרים גבול עדין בין הפנימי לחיצוני. עבודות האמן מתאגדות בהצהרה רציפה על חיים ומוות, טבע הדברים והקשרים הבלתי נראים שמחזיקים את העולם בשלמותו. באמנות זו קשה למצוא פרט אקראי: משמעות יש גם לדימוי וגם לחומר. כך, מפות סובייטיות שהובאו לצרפת הופכות לפני שטח לרשומות חדשות והרהורים, ונייר פשוט הופך לחלל כמעט של רישום של וידוי. מאחורי הפשטות החיצונית של הדברים הללו מורגש רצון להחזיר לעצמו לפחות פיסת שקט ומרחב אישי. לכן דימוי המסך נשמע כל כך מדויק: זהו פריט ביתי, שמתברר כסימן לעצמאות פנימית, דרך להתרחק לרגע, להישאר לבד עם עצמך ולסמן מחדש את הדרך האישית שלך בין העולם הסובב.