זכוכית שבירה הופכת לאמצעי לדבר על פחד, זיכרון וחיפוש יציאה ברגע שבו התמיכה המוכרת נעלמת. הפרויקט של ויקטוריה קראצובה בונה מרחב של חרדה כמסלול שבו ההצלה מתחילה בפעולה. התערוכה האישית הראשונה של האמנית ויקטוריה קראצובה מתייחסת למצב של מתיחות קיצונית. הזכוכית בעבודות הללו חשובה לא רק כחומר שיכול להישבר מכל מכה, אלא גם כדימוי של פגיעות פנימית של אדם שנמצא בעולם שבו הבטיחות פתאום מפסיקה להיות ברורה. בבסיס הפרויקט יש חדר, מקום שמקשרים בדרך כלל עם הגנה, הרגלים ושקט. אבל הוא הופך למרחב של אסון: מעל לראש תלוי תקרה מזכוכית שחורה, שכבר החלה ליפול. ממנה צומחת אמפורה, תלויה על רצועות - כלי של תקווה ובו זמנית משא כבד של דמעות מצטברות. הקומפוזיציה בנויה כמו צומת מתוך אגדה: אפשר ללכת שמאלה, ימינה או ישר. כל דרך מסמנת תגובה אפשרית לאסון - להקפיא, לברוח, להסתתר בזיכרונות. אבל הרגע הקפוא של ההרס לא נמשך זמן רב. ההחלטה העיקרית כאן פשוטה וקשה בו זמנית: כדי לצאת, צריך לזוז. לאן ללכת בסנט פטרסבורג, אנחנו מספרים ב-KUDAGO.