פרויקט על הגבול שבו מתמוטטים העוגנים המוכרים ונולד תחושת חופש חדשה. האמנים הופכים את חוויות האובדן, החרדה והמשברים האישיים להצהרות חזותיות חזקות - מלוחות כהות ודחוסות ועד עבודות כמעט זוהרות על תקווה ושאיפה עיקשת להמשיך לחיות, כאשר הכאוס עדיין לא נסוג, אך בתוכנו כבר מתבשלת התחלה חדשה. התערוכה במפעל לשעבר של נייר טכני הופכת את ההיסטוריה של קלאסטר האמנות ליומן אישי של דור שלם. המרחבים שבהם פעם רעשו מכונות מתמלאים באור פנסים, בקולות צעדים ובקולות מדוכאים של אמנים המנסים להבין את סוף העולם המוכר ואת חוויות ההרס שלהם. הרעש של הסדנאות מוחלף באקול של רוחות, והקירות שומרים על עקבות של מופעים וסדנאות שנוצרו כאן במשך שנים. חשוב לקוראים לא לשים נקודה קשה בהיסטוריה של המקום הזה, ולכן התצוגה מתפתחת כמבנה חי. במרכזה - נושאים של אובדן, זיכרון, טרנספורמציה עירונית. פסלים, ציור, צילום, ריקוד מודרני וגרפיקה יוצרים הרמוניה: חלק מהעבודות מזכירות את העבר התעשייתי של האזור, אחרות מתעדות את השבריריות הנוכחית של המרחבים היצירתיים. במקום נוסטלגיה נשמעת שיחה כנה על איך אמנים לומדים לחיות במצב של מעבר מתמיד. חלק נפרד מהפרויקט קשור לסדנתו של ולרי צ'טק. המרחב שלו הופך ללב התצוגה: הצופה רואה לא שחזור, אלא סביבה עבודה אמיתית שבה נולדו הצהרות חזקות, אירוניות ומרגשות על העיר ואנשים. זה לא חדר זיכרון, אלא עצב חי - מקום שבו במיוחד מורגשת השבריריות של הזמן ועוצמת ההצהרה החזותית. בעליית הגג נמצאת אינסטלציה של ילנה שארגאנובה, המציעה זווית שיחה אחרת על זיכרון ונוכחות. התצוגה מתפרסת על פני כל שטח הקלאסטר: מסדרונות, מדרגות, משרדים נטושים וסדנאות הופכים לחלק מההצהרה האמנותית. המבקרים נעים במסלול שבו עם