התצוגה מוקדשת לאופן שבו התפיסות על עצמנו נולדות בהשתקפויות - במילים של אחרים, סטריאוטיפים ודימויים מוכרים של "שכנים" במפת העולם המדומיינת. קטיה סריאז'נויה אוספת את הקלישאות הללו לשיחה מעמיקה על מה שמרכיב את התחושה של "אנחנו". במרכז הפרויקט עומדת הנושא של "אני" קולקטיבי, שממשיך להשוות את עצמו עם אחרים. אדם rarely מסתכל על זהותו האישית ישירות: לרוב מדובר בשרשרת השוואות עם "המזרח" האבסטרקטי ו"המערב" האבסטרקטי לא פחות, עם קלישאות של תרבות המונים וטקסטים היסטוריים, שצומחים שנה אחר שנה לתוך תחושת העצמי. קטיה סריאז'נויה מתבוננת בקפידה בתמונות המוכנות הללו ומראה כיצד הן פועלות בתוך האופטיקה היומיומית. אחד מהדימויים המרכזיים הוא גדר - מחלקי בטון כבדים ועד רשת פיקסל קלה. זה גם הגנה, גם קישוט, וגם סיבה להציץ דרך חריצים. מוטיב חשוב נוסף בתצוגה הוא אפקטים מראה. ההשתקפויות מערערות את הפרספקטיבה המוכרת: הצופה רואה גם דמויות במרחב וגם את הצללית שלו, משולבת ברצף הוויזואלי. ברגע הזה ניתן לראות כמה קל לנו ללבוש תפקידים שהוטלו עלינו וכמה קשה להפריד בין חוויות אישיות לתפיסות קולקטיביות. חפשו אירועים אחרים במוסקבה ב-KUDAGO.