פרויקט בין-תחומי מציע להסתכל על תקופת ההפשרה בעיניים של מי שנולדו הרבה אחרי. דרך סיפורים אישיים, דימויים חזותיים וטקסטים, כאן חוקרים את התחושה המוזרה של נוסטלגיה לזמן שבו המחברים של החומרים הללו מעולם לא חיו. מחברי הפרויקט מציעים לראות את המחצית השנייה של שנות ה-50 וה-60 כעל שגרה חיה. לדור הצעיר יש קשר עם התקופה הזו: הם צופים בסרטים מאותה תקופה, קוראים שוב שירים, מדפדפים בסמים-עצמיים ולומדים גרפיקה, מנסים לתפוס את אינטונציית החירות והשיחה האמינה. במרכז תשומת הלב נמצאת התחושה שמתוארת במילה "אנמויה". אם לומר בפשטות, זו עצבות שקטה על נעוריו של אחרים. התצוגה אוספת דימויים ומוטיבים, שעליהם במיוחד נתפס הדמיון: ניסיונות יצירתיים ראשונים, שיחות עד עלות השחר, ביטחון בכך שהבחירה האישית באמת יכולה לשנות משהו. אוצרות הפרויקט קסניה בנדינה ומריה רומננקובה מקשיבות לאופן שבו מדברים על ההפשרה כיום. הן מנתחות סיפורים אישיים, מסות ורשומות ברשתות החברתיות ומדגישות נושאים שממשיכים להדהד: הצורך בכנות, יחס עדין לחברות, התלהבות מהיצירה המשותפת. כך נוצר מרחב של "כנות חדשה", שבו אפשר לנסח בקול את הפחדים והתקוות שלך, להשוות אותם עם הניסיון של דור השישים ולמדוד את עצמך עם תסריטי ההתבגרות שנמצאו בעבר. באתר שלנו מוצגת תוכנית עדכנית של סנט פטרסבורג.