תערוכה זו עוסקת באימהות כחוויה שבה ההיסטוריה האישית, זיכרון המשפחה והחיים היומיומיים מתאגדים למרחב רגשי אחד. דרך ציור, גרפיקה וטקסטיל, היא מדברת על הקשרים השבריריים בין אם לילד ועל איך תחושת הזהות האישית משתנה. במרכז התצוגה נמצאות עבודות שנוצרו בתקופה שבה האמן חידש את ההבנה העצמית שלו דרך חוויית האימהות ושנות החיים הראשונות של הילד. במקום סיפור ליניארי, כאן מתפתחת מערכת סמלים, הדומים לחלקי פאזל. הם מתחברים להרכב שלם, שבו חשובים לא האירועים עצמם, אלא העקבות הפנימיים שלהם - זיכרון הגוף, תפקידים משפחתיים, מחוות של דאגה ורמזים כמעט בלתי נראים לחיים הביתיים. היצירות מתאגדות בשיחה על איך אדם משתנה בתוך השגרה המוכרת. המרחב היומיומי כאן מפסיק להיות רק רקע והופך למקום שבו מתהווים קרבה, חרדה, רוך ותחושת קשר בין דורות. האמן מתעניין בדיוק בחוויה האנושית הזו, שנעדרת במכוון מהציבוריות - זו שנשארת בתוך הבית ולעיתים נדירות נאמרת בקול רם. עבור הבעה כזו, חשובים במיוחד המדיה הנבחרות. ציור, גרפיקה וטקסטיל עוזרים להעביר את האופי הלא ישיר, המוחשי של הזיכרונות והמצבים שמרכיבים את ההיסטוריה האישית. כתוצאה מכך, התצוגה נתפסת כחקר עדין ומדויק של היומיום, שבו החלקים השבריריים ביותר הופכים לבסיס של העולם הפנימי וזיכרון המשפחה.