תערוכה של שתי האמניות יוליה רזניקובה ונטליה קונדרטובה הופכת את האולם לחלל של נפילה פנימית ועלייה איטית. הגרפיקה, הציור וטכניקות ההדפסה כאן אוספות מכאב ואי-ודאות שפה חדשה, שבה השבריריות שוכנת לצד התנגדות ותקווה, וחוויות אישיות הופכות לחוויה משותפת. במרכז התעשיות היצירתיות "פאביקה" פרויקט האמניות יוליה רזניקובה ונטליה קונדרטובה הופך את האולם לאזור שברירי בין ייאוש לתקווה. כאן יש להסתכל בלב החוויה ולשים לב כיצד הכאב האישי הולך ותופס ממד אוניברסלי. נקודת המוצא הייתה כמה שנים קשות, שבהן התמיכה המוכרת חדלה לפעול אחת אחרי השנייה. הניסיון הזה מתורגם לשפה של גרפיקה וציור: קווים נקרעים ונאספים מחדש, כתמי צבע מתלקחים ונכבים, ודפים מזכירים קטעים מיומן פנימי שנכתב ללא זכות לצנזורה. בחללים סביב האולם הגדול, הצופה פוגש דפי גרפיקה קטנים והצהרות טקסטואליות, התלויות בשרשרת צפופה. נדמה כאילו הגעת לתוך זרם מהיר ומעורפל, שבו קטעי מחשבות ודימויים מחליפים זה את זה ללא הפסקה. אלו לא איורים של סדר היום החדשותי, אלא עקבות ויזואליות של מצבים שחווית - פחד, כעס, חוסר אונים, ניסיון להחזיק במשמעות. באולם המרכזי הטון משתנה. לאורך תחתית הקירות מוצגות עבודות גדולות, הדומות לתווים נמוכים, שמתחילים פוגה מורכבת. הבדים הכהים והצפופים יוצרים תחושת כובד ועומק. מעליהם עולות יצירות חדשות, שנוצרו בהשראת סדרות קודמות ומעובדות מחדש בממדים ובחומרים. הצבעים הופכים ליותר בולטים, הקווים ליותר חדים, הקומפוזיציות ליותר חופשיות, כאילו בתוך מקהלה כבדה מתגלה הצהרה סולנית ברורה. האמניות בוחרות במודע במדיומים קלאסיים - ציור על נייר ועל לוחות עץ, גרפיקה על מסגרת והדפסה. בעידן של תמונות מיידיות, הבחירה הזו נשמעת כמו מחווה של אמון ליד ולתצפית איטית.