האנשבל לה ונציאנה מחזיר את המאזינים לעידן הבארוק המוקדם - שם, המדריגלים של מונטוורדי וסטראצי נשמעים כהכרזות, לחישות וניצוצות של תשוקה. נשימה חיה של תווים עתיקים, עבודה עדינה עם הטקסט הפואטי וקולות выразительные מבטיחים ערב שבו המוזיקה האקדמית נשמעת במיוחד אינטימית. הפסטיבל האומנויות הבינלאומי השביעי בחורף במוסקבה שם שוב דגש על תוכנית בארוק נדירה, והפעם מרכז תשומת הלב הוא האנשבל לה ונציאנה, אחד מהפרשנים הידועים ביותר של המדריגל האיטלקי. הקולקטיב עובד עם כלים היסטוריים וסגנון מהתקופה, ומשיג את אותה הבעה שהדהימה פעם את החצרות האירופיות והסלונים הפרטיים. בתוכנית ישמיעו יצירות של מונטוורדי, סטראצי ומרולה - קומפוזיטורים שלמענם המילה והמוזיקה התקיימו כשלם אחד. כל מדריגל נבנה סביב מונולוג פנימי, פנייה רגשית חדה, משחק עדין של אינטונציות, ולכן נתפס כמעט כהצגה קאמרית. למאזינים המתעניינים במקורות המסורת הווקאלית האירופית, ערב זה יהפוך למפגש נדיר עם הצליל האותנטי של המאה ה-17. לקולות המוזיקאים הוטלו סיפורים על אהבה, קנאה, שלווה ודאגה, שנולדו מתוך השירה האיטלקית ועדיין מרגישים חיים על הבמה. מגוון הצלילים של האנשבל, הניגוד בין צבעים בהירים וכהים, המעבר בין פרקים מתוחים ודפים כמעט מדיטטיביים יוצרים תנועה דרמטית צפופה בתוך הקונצרט. השילוב של מוזיקה אקדמית מעודנת וג'סטה תיאטרלית בולטת עושה את התוכנית הזו במיוחד מושכת. קונצרט כזה יתאים לאלה שרצו זמן רב לצאת מהמעגל הרגיל של ערבי סימפוניה והיטים אופראיים ומחפשים חוויות מוזיקליות חדשות. כאן קל להרגיש כיצד נולדת הרגישות האופראית האירופית, כיצד המלחינים לומדים להכניע את הצליל למילה האנושית ולניואנסים המיקרוסקופיים של מצב הרוח. האנשבל לה ונציאנה מציע קריאה מעמיקה וכנה של התווים.