שתי עבודות מחול מתאגדות לערב על גבולות המרחב האישי, חיפוש חופש וכוח המיתוס המפחיד. בחלק הראשון, הצופה יוכל להיות חלק מהפעולה, ובחלק השני - לעקוב אחרי המטאפורה של האמהות דרך דמות הפולודניצה. זהו שיח פלסטי ומותח על הגוף, פחד, קרבה וה"אני" הפנימי. תיאטרון המחול יודע לדבר במקום שבו המילים כבר אינן מספיקות: דרך המרחק בין אנשים, סיבוב חד של הגוף, עצירה, מבט ונשימת האולם. בתוכנית נאספו שתי עבודות שונות בצורתן, המאחדות את העניין בגוף כמקום של בחירה, זיכרון ומתח סמוי. החלק הראשון נוצר עבור ההרכב הצעיר של להקת המחול "אבסולוט". בו נבדקת התחושה של ה"אני" ליד קבוצה, לבד עם אדם אחר ובבדידות. ההפקה שואלת שאלות על טריטוריה אישית: היכן היא מתחילה, מתי היא מופרת ולמה לפעמים גם קרבה יכולה להטריד. הצופים הופכים לחלק מהפעולה, ולכן הגבול בין הבמה לאולם הופך לנייד. פורמט כזה עוזר להרגיש את הנושא לא באופן מופשט, אלא פיזית - דרך נוכחות, תגובה ומקום אישי במרחב הכללי.