יש משהו קורה בין ההרים למישורים. תנועה באבק. שיר עולה מהיער. מתוך הנוף הזה של קשיחות וחסד מגיעים The Fretliners, להקה שממשיכה את המסורת העתיקה ביותר במוזיקה האמריקאית: לומר את האמת. אתה יכול לקרוא להם את ההופעה האקוסטית הגדולה הבאה של קולורדו. אתה יכול להצביע על הניצחונות שלהם בקטגוריית האמן החדש בטלורייד ורוקיגראס. אתה יכול לדבר על המוזיקליות שלהם, ההרמוניות שלהם או היכולת שלהם לשלוט בחדר. כל הדברים האלה נכונים. אבל הם מספרים רק חלק מהסיפור. The Fretliners חורגים את דרכם שלהם במוזיקה האמריקאית, שואבים מבולגרס, אמריקנה, פולק ורוק כדי ליצור משהו שמרגיש גם מוכר וגם לגמרי שלהם. השירים שלהם נושאים את המשקל של דרכים ארוכות, עונות משתנות, אהבות אבודות, והתקווה השקטה ששומרת על אנשים מתקדמים קדימה. מה שמפריד את The Fretliners הוא לא רק איך הם מנגנים, אלא מה שיש להם לומר. הכתיבה שלהם מרגישה מושרשת במשהו ישן יותר מהטרנדים. הם שרים על מקומות שעיצבו אותם, אנשים שנשארו, זיכרונות שנשארים, והרגעים שמזכירים לנו שאנחנו עדיין מחוברים למשהו אמיתי. יש סוג של כנות במוזיקה שלהם שלא ניתן לייצר. כל תו מרגיש כאילו הוא חי, כמו עץ ישן שחלקו חלק על ידי דורות של ידיים. כל מילה מרגישה כמו שיחה סביב מדורה, סיפור שעובר מדור לדור כי הוא עדיין חשוב. The Fretliners לא רודפים אחרי נוסטלגיה. הם מכבדים את מה שהיה לפני תוך כדי יצירת מה שיבוא אחר כך. זה לא תחייה. זה חידוש.