שם הלהקה Temples הפך לסימן היכר ללהקה עם רוח הרפתקנית; חוקרת ללא הרף רעיונות חדשים. באלבום החמישי שלהם, Bliss, הם מערערים את התפיסה של הרביעייה שהוקמה בקטרינג עם תקליט שנכנס לשטח האלקטרוני תוך שמירה על ה-DNA הבסיסי שלהם. מלודיות אופטימיות ומלנכוליות של מוסיקת ריקודים מסוף שנות ה-90 מתמזגות עם ריפים ולופים בעלי גוון פסיכדלי כדי ליצור משהו חדש. לאחר שחרורו של Exotico ב-2023, שהרגיש מוזנח, הלהקה - ג'יימס בגשו (שירה/גיטרה), תומס וולמסלי (בס), אדם סמית (קלידים/גיטרה) ורנס אוטינק (תופים) - נקלעה למבוי סתום יצירתי. "יש כל כך הרבה יותר בנו כלהקה וכקבוצה של אנשים", אומר וולמסלי. "אנחנו מתחברים מחדש לחלוטין לסיבה שבגללה התחלנו ולמי אנחנו עושים את המוזיקה - שזה אנחנו." לאחר שהתחדשו, Temples חתמו עם V2 Records וחזרו לעבוד יחד פנים אל פנים. בניגוד ל-Exotico, Bliss הופק כולו על ידי הלהקה. בגשו מסביר: "זה היה מאוד משחרר. זה הרגיש כאילו אפשר פשוט לאלתר." האלבום כולל דגימות עצמאיות, יוצרות פלטת צלילים משותפת שניתן להרים, להפוך או לדמיין מחדש בין השירים - בונה פנטונים אודיו, כפי שבגשו מתאר. מבחינה סוניקית, Bliss מפרש מחדש את מוסיקת הריקודים בסגנון של Temples. הסינגל המוביל Jet Stream Heart תופס את ההתרגשות מהמשיכה למוזיקה, בעוד Vendetta משלבת ריפים מלוכלכים עם סינתיסייזרים לייזר ומלודיות ריקוד. Blue Flame, שנלקחה מתוך פזמון שסמית החזיק בכיסו במשך כמה שנים, חוקרת ניתוק עם צליל איטי וקר יותר. Revelations מתייחס לשירי גרגוריאן, משלב אלמנטים רוחניים ועובדתיים. Megalith עוסקת בתסכולים, כניעה ופחד להיתקע בעולם בתנועה. למרות שהלהקה לא חוותה את תרבות הרייב של סוף שנות ה-90 באופן אישי, Bliss מעביר את האופוריה המרה-מתוקה של התקופה ההיא, שואב השראה מ-Faithless, Underworld, Prodigy, Air, Ryksopp, Moby, Massive Attack, Orbital, Portishead ועוד. פסיכדליה וריקוד חולקים שושלת טבעית, עם חזרות, לופים ו...