בחור בשם סטיב פולץ (זה אני) במזרח נאשוויל מתעורר בבוקר ומקבל שיחה מבחור אחר במזרח נאשוויל בשם דקס גרין. דקס אומר: "היי, חבר, אתה גר כל כך קרוב. כדאי שתבוא ונעשה קצת מוזיקה. אולי נקליט את זה, מי יודע, אולי זה יהיה אלבום." לתפוס אותי באולפן זה כמו לשכנע דרוויש מסתובב להפסיק להסתובב מספיק זמן כדי לחתום על חוק. זה כאוס, קפאין ושירה אקראית, אמנות מתנגשת עם מיקרופונים ועם מסחר בבלאגן מפואר. כך נוצר JoyRide. בלי חגורות בטיחות, בלי קסדות. פשוט אמנות לא רוויה ולא מזוקקת. בני אדם אמיתיים עושים רעש אמיתי בזמן אמיתי. JoyRide הוא האלבום הסולו ה-14 שלי (לא כולל את תקליטי Rugburns, הופעות חיות ובוטלגים שמסתובבים). אני בטיול מתמשך, אז בדרך כלל צריך להטעות אותי כדי להיכנס לאולפן תחת הכינוי של שיר אחד. האלבום נפתח עם "אם זה מדמם, זה מוביל" - שובבות קלאסית שלי: "אני אף פעם לא יכול לצפות בחדשות איתך כי אתה צועק בחזרה, אתה צועק כאילו הם יכולים לשמוע אותך בטלוויזיה." לאחר מכן מגיע "פטריכור", בהשראת הריח היפה אחרי הגשם. (מאוחר יותר גיליתי שגם ל-Phish יש אחד, אבל שלי הוא בן דוד יחף בארוחת בוקר.) אחריו מגיע "שוב זה", כתיבה משותפת קוסמית עם אחי מעוד סוריקטה ג'ים לאודרדייל, עם בריאן אוינגס וקריס דונוהו (הקצב של אמילואו האריס). השיר הנושא "JoyRide" מרגיש כמו חיבוק חם אחרי טיול ארוך: "חיבוקים חינם, בלי גמגומים, סמים לא נכונים, קיני מיטה. חיוכים, צחוק, כאן לנצח."