הקרנה מיוחדת של סרט-אופרה על הטרגדיה על חופי יפן מאחדת את הדיוק הבימתי של ז'אן-פייר פונל עם הצלילים של המוזיקה של ג'קומו פוצ'יני. הסרט, תקריבים ומשחק של אור וצל הופכים את סיפור צ'יו-צ'יו-סאן כמעט מוחשי, והניתוח של המוזיקולוג עוזר לשמוע בפרטיטורה המוכרת אינטונציות חדשות של כאב, תקווה ונאמנות. הגרסה הקולנועית של האופרה של פוצ'יני בגרסתו של ז'אן-פייר פונל מראה כיצד יצירה תיאטרלית יכולה להפוך לקולנוע עצמאי. במקום נקודת מבט קבועה מכיסאות הצופים, כאן יש מצלמה ניידת, תקריבים והרכב קפדני של התמונה, שבו כל תנועה וסיבוב ראש חשובים. הסרט נוצר בשנות ה-70, אך עדיין נתפס כרענן: הבמאי עובד עם סמלים ויזואליים באותה תשומת לב כמו שהמלחין עובד עם נושאים מוזיקליים. פונל משתמש באמצעים קולנועיים: פלאשבקים, קווים מטושטשים, סצנות בסגנון ישן, תנועות מואטות, מונולוגים פנימיים שבהם השירה נשמעת ברקע. בזכות זאת הטרגדיה של הגיישה הצעירה מפסיקה להיות עלילה אבסטרקטית מעידן רחוק ומרגישה כסיפור של אדם חי שלקח את ההבטחות ברצינות רבה מדי. המצלמה מתעכבת על פרטים של הבית היפני, על בד הקימונו, על הפנים שמנסות לשמור על כבוד ברגע שבו מתמוטטים גם הקודים התרבותיים וגם ההסכמות האישיות. חלק חשוב מהחוויה הוא העבודה של הזמרים והאורקסטרה בניהולו של הרברט פון קראיאן. מירלה פרני, פלאסידו דומינגו וקריסטה לודוויג יוצרים הרמוניה שבה לכל קול יש אופי משלו וקו התפתחות. ההפקה הקולנועית מאפשרת לראות את הדמויות מקרוב: לא מהשורה האחורית של האולם, אלא ממש במרחק מבט. התלתלים העדינים של כלי הקשת, ההפסקות בין המשפטים ונשימת האורקסטרה הופכים לחלק מהדרמה לא פחות מאשר המילים של הליברית. לפני ההקרנה ואחריה, הצופים ייהנו מהערותיה של המוזיקולוגית יקטרינה מוקובוז'צ'יק. היא עוזרת לקרוא את ההחלטות הבימאיות, מסבירה במה שפת הקולנוע של פונל שונה מ...