דרמה פילוסופית של אילדיקו אניידי הופכת את גן האוניברסיטה למקום ניסים, שבו עץ הגינקו לוקח על עצמו את תפקיד המספר השקט. דרך כתרו עוברות הגורלות של אוהבים, מדענים וחולמים מעידנים שונים, ושינויי הזמנים והעידנים הופכים לסיפור עדין על תשומת לב זה לזה ולעולם שסביבנו. הסרט של אילדיקו אניידי בנוי סביב דימוי שנראה פשוט - עץ גינקו ישן בגן אוניברסיטת מרבורג. הוא הופך לנקודת מפגש של שלוש סיפורים שונים, שנפרסים על פני מאה שנה, ובכל אחד מהם הצופה מזהה רגשות מוכרים: ביישנות, אהבה, בלבול מול העתיד ותקווה שקטה, שמחזיקה בפרטי היומיום. בחלק הראשון הצופה מוצא את עצמו בתחילת המאה ה-20, כאשר סטודנטית נכנסת לאוניברסיטה, מחליטה לעסוק במדע בעולם שבו הבחירה שלה נתקלת בספקנות ובחוסר אמון. הדרך שלה היא לא ניצחון רועש, אלא עמידה איטית על הזכות לחשוב באופן עצמאי, ללמוד ולעבוד בשווה עם גברים. ליד הגיבורה נמצא אותו גן, שבו כל נגיעה של הרוח בעלים נראית כשותף שקט שלה. לאחר מכן, העלילה מועברת לשנות השבעים. סטודנט ביישן, שלכאורה מתעניין בבוטניקה, למעשה מנסה להבין את עצמו ואת רגשותיו. שיחות מגושמות, פתקים, מפגשים בין זוגות בהרצאות מתאגדים לסיפור עדין של התבגרות, שבו עץ הגינקו בחצר האוניברסיטה נשאר היסוד היציב. על רקע זה, החוויות הרומנטיות נראות גם מאוד אישיות וגם חלק ממחזור חיים גדול ואינסופי. הסיפור השלישי מעביר אותנו למאה ה-21. פרופסור לנוירוביולוגיה מהונג קונג מוצא את עצמו נעול בקמפוס בגלל מגבלות המגיפה והיעלמות המסלולים המוכרים. הפסקה הכפויה מאלצת אותו להקשיב לשקט, למחשבותיו ולמרחב סביבו. הגיבור מגלה מחדש את הזמן האיטי, מביט בענפי העץ כארכיון חי של סיפורים אנושיים ושואל את עצמו מה יישאר אחרי כל אחד מאיתנו.