הבימוי על פי המחזה של הסופר היהודי-אמריקאי יצחק בשביס-זינגר הפתיע תחילה את ישראל. אך כבר ברוסיה, יבגני אריה (יוצר תיאטרון "גשר" בתל אביב) העביר לראשונה בפברואר 2011 את קהל תיאטרון "סובראמניק" לתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, לניו יורק, שם מתחילה עלילת ההצגה "אויבים. סיפור אהבה". גרמן ברודר ניצל בנס מהנאצים לאחר המלחמה. אותו נס הוא החום והנאמנות של אישה, בזכותה הוא התחיל חיים חדשים. לפני הקהל התמונה הראשונה (מתוך שלוש): ידוויגה מטפלת באהבה בבעלה. הוא שמח, היא נאמנה. מערכת היחסים שלהם מזכירה יותר הכרת תודה הדדית, שכן ידוויגה הופכת להיות מעט מדי עבור גרמן. התמונה השנייה. הגיבור במיטה עם המאהבת האדומת שיער, מאשה - יהודיה שגם היא ניצלה מהתנורים הנאציים, שגם היא מנסה לחיות מחדש, שמחזיק בה בעל שאינו נותן גירושין. אהבה חדשה של גרמן? לא, מאשה וידוויגה חזקות ממנו, ולכן לא יכולות להיות רגשות חזקים ביניהם. מנצח את הלוגיקה של הצופים מהלך מיוחד של בשביס-זינגר (התמונה השלישית): לפני גרמן המופתע שוב מופיעה אשתו המוחזרת, תמרה. היא מגלמת עבור כל הדמויות בהצגה את המחשבה החשובה ביותר: אחרי מחנה הריכוז אין חיים. קיום כמו קודם אינו אפשרי, שכן הרוח נשברה, הגוף זוכר את הפחד, העיניים רואות את האימה הקודמת. החיים היו נראים רגילים, אם לא היו על ידיהם של הדמויות מספרי סדר של אסירי מחנה הריכוז. במבט ראשון, סיפורו של גרמן הוא רגיל: גבר אובד בשלוש האורנים, כלומר, בנשים. הריבוע האהבתי מצביע על זווית חלשה - זה ברודר. הוא הסתתר מהפחדים, אך חי בהם. לקח לאשה אישה, אך נמשך לאחרת, וגם מפחד מאשתו המנוחה. אך הדמויות הנשיות בהצגה זו מרשימות בכוחן. מאשה שואפת לאור, ידוויגה מנסה להחזיק את אהובה, ותמרה משוכנעת בכנות ובנאמנות שאין חיים אחרי המוות. יבגני אריה עשה את הבלתי אפשרי: ביים סיפור של ניצולים מהמוות, אך מתים עבור משמעות.