האופרה "חליל הקסם" של ו. א. מוצרט בבימויו של אלכסנדר טיטל היא קריאה לא שגרתית ליצירה הקלאסית, בה משחקים סטודנטים מהגיטיס. האווירה הצעירה מאחורי הקלעים מועברת בצורה קסומה גם לאולם, והופכת את ההפקה ממופע אקדמי למופע כמעט בידורי. בהתחלה זה עשוי להיראות כמו אופרה-אגדה קלילה, שבה הטוב מנצח את הרע, האהבה - את הרמייה, והחברות - את השנאה. עם זאת, היצירה המוזיקלית הזו, שהפכה לאופרה האחרונה של ו. א. מוצרט, היא תוצאה של מחשבות פילוסופיות עמוקות. כמה חוקרי מוזיקה טוענים שהמלחין, לא פחות ולא יותר, שאף ביצירה שלו לרעיונות מדינתיים, והעולם שיצר הוא לא אחר מאשר מודל של מדינה צודקת. המכשף החכם זארסטרו הפך לסמל של כוחות הטוב, בעוד המלכה החכמה של הלילה מגלמת את הרע. בין ממלכות האור והחושך משוטט טמינו - אדם רגיל, שרוצה למצוא את האמת, נע קדימה דרך ניסיונות. אלכסנדר טיטל, שלקח את המקור כבסיס לניסיונותיו, שינה את דמויות הגיבורים לסגנון מודרני. העלילה הועברה לבית ספר של המאה ה-21, מה שהקל על הבנת הליברית הקלאסית והוסיף לאופרה רגעים משעשעים ופניות מעניינות. דבר אחד נשאר ללא שינוי - כדי להיות מאושר, יש לעבור הרבה ניסיונות, מבלי לאבד את האמונה, היכולת לאהוב, ולא לשכוח להיות נאמן וסבלני. עיקרון זה של מוצרט חוצה את כל ההצגה.