הצגה ניסיונית על גבול האבסורד, הבדידות ורוקנרול. כאן צוי נשמע לא מהרמקולים, אלא מנשמתו של הגיבור, שנתקע בין הספה לחלום. העלילה מתרחשת בין ארבע קירות, שבהם פשטידות, סוללות ושירים הופכים לתיאטרון של רגשות. מה לעשות אם כל עולמך הוא דירה שבה הטלוויזיה הפכה לפורטל לחלום, והמשוחח היחיד הוא השכן עם הפשטידות והשאלות המוזרות? גיבור ההצגה - ניקולאי - לא לוחם, לא גאון, לא דמות נערצת. הוא פשוט חי בצל צוי, משחזר סצנות מ"המחט" וחולם להיות גיבור. ודווקא היותו מעשי הופכת את סיפורו לדרמה חיה. ההצגה "צוי חי. ואני - לא" היא ניסוי פוסטמודרניסטי ברוח מאמון ובשנות ה-90, שבהן היומיום והרוק מתמזגים לצורת תיאטרון מיוחדת. הדיאלוגים בין ניקולאי לסמיון הם דואט של בדידות, שבו אין מנצח, אבל יש כאב, הומור והרבה מה שמוכר. הצופה לא רק צופה, הוא הופך להיות המשתתף השלישי - עד למאבק הפנימי ולחיפושי משמעות.