"מוסקבה, כמה שיותר מהר למוסקבה!". משפט זה היה מפתח לדמויות ב"שלוש אחיות" של צ'כוב, והוא הפך לקריאה ממשית לכל חובבי התיאטרון: גלינה וולצ'ק - המנהלת האמנותית של תיאטרון "סוברמניק" - העלתה שוב את הדרמה של אנטון פאבלוביץ'. החזון הראשון של וולצ'ק בעולם התיאטרון נחשף בתחילת שנות השמונים, והפרשנות החדשה כלולה בעונת הבכורה של "סוברמניק" בפברואר 2001. כמו לפני רבע מאה, ההפקה של "שלוש אחיות" מתמקדת בשני גיבורים: מאשה (אלנה באבנקו) וורשינין (ולדיסלב וטרוב). במעשה הראשון, המלא באופטימיות ובתקוות, הנוכחים בבית פרוזורוב נכנעים לאווירה השמחה: האחיות מצפות בקוצר רוח להזדמנות לעזוב למוסקבה, קוליגין (סרגיי יושקביץ') מנהל שיחה נינוחה עם כל הנוכחים, והסגן טוזנבאך (איבן סטיבונוב) מנבא על זמן חדש שיבוא, ש"יסלק מהחברה את העצלות, האדישות, הדעות הקדומות לעבודה, והשעמום הרקוב". המעשה השני לא רק הופך את דברי הגיבור איבן סטיבונוב על פיהם: הוא לועג להם, ומסובב את הגיבורים ואת חייהם לכיוון הפוך לחלוטין. אנדריי (איליה דרבנוב), שלא מוצא את מקומו משעמום, מאשה, שהתאכזבה מבעלה, אירינה, המוטלת בעבודה בטלגרף, ואולגה (אולגה דרוזדובה), שהתעייפה מכל מה שסביבה. על הבמה גלינה וולצ'ק מימשה את התקוות המתמוטטות של האחיות לחיים חדשים. אירועים מעומעמים, רגשות כבושים, שאינם פורצים החוצה, אך משמידים את אור הנשמה מבפנים. האחיות הקרובות בדם הופכות לרחוקות זו מזו, הן מפסיקות להקשיב לאנשים שלכאורה לא היו אדישים להן. מהות הטרגדיה של הקשרים בין אולגה, אירינה, מאשה, ואפילו כל הדמויות של צ'כוב, היא באגוצנטריות, שהשמידה את כל הרחמים, כל החמלה, כל האהבה והתקווה. ורשינין עדיין מתעקש, דופק על הדלתות הסגורות של הנשמות שסביבו, שהכל עוד ישתנה. ואז הוא שוב מוחק את דבריו בהדרכות על עבודה מתמדת.