הבמאי יורי בוטוסוב העלה את המחזה של צ'כוב בסגנון של קולנוע ארט-האוס, סשן פסיכואנליטי ושירה. בהצגה אין דבר קלאסי, וכל האמצעים מכוונים לכך שהצופה יחווה "הלם תרבותי". ההפקה מלאה ברגעים של ניתוח עצמי כואב ואפילו מזוכיזם מתוחכם, עם רצון מתמשך לנטוש את החיים חסרי המשמעות שהפכו למעיקים ולא מתממשים. ההצגה אכן דומה לסרטי ארט-האוס, שכן צפייה פשוטה כאן לא תועיל אם לא חווים את כל מה שמתרחש. עם זאת, זרמי האפלה והייאוש המוזרמים לאולם עשויים להיות קשים לעיכול עבור חלק מהצופים. התפאורה מכוונת לתמוך באווירה המתאימה. כך, הקיר הלבני המטפורי, שממנו מנסות שלוש האחיות להימלט, יפרץ, אך בסוף ההצגה ייבנה מחדש, מבלי להשאיר תקווה להצלה. הבמאי נשאר נאמן לעקרונותיו. הוא משוכנע שההצגה האמיתית צריכה להיות קודם כל וידוי אישי, אחרת זה לא תיאטרון, אלא שירות לקהל. בהתאם לעיקרון זה פועלים גם השחקנים. על הבמה הצופה רואה כאילו קטע מהדרמה שלהם, שחיה ועברה דרכם "מאחורי הקלעים" ומדי פעם פורצת החוצה בדיאלוגים, פעולות ותגובות. האמנים לא מגלמים אצילים וקצינים מתחילת המאה הקודמת, וטקסט של צ'כוב, מבלי לאבד דבר מהצ'כוביות שלו, נשמע מודרני ורלוונטי. בהצגה, כמו תמיד אצל בוטוסוב, יש הרבה מוזיקה. נשמעים באך ורוול, דיפ פרפל ואלביס פרסלי, קלאודיה שולז'נקו ואמינם. את הפסקול העיקרי כתב פאוסטס לטנאס. משך ההפקה 4 שעות ו-30 דקות, עם שתי הפסקות. עוד הצגות בסנט פטרסבורג תוכלו למצוא באתר שלנו בקטגוריית התיאטרון.