מונודרמה על הרומן "בית ספר לטיפשים" - זו צלילה לעולם של דיאלוג פנימי, זיכרון וחירות. שחקן אחד יוצר יקום שבו העבר וההווה קיימים בו זמנית, והשיחה עם הקהל הופכת לחלק מההתרחשות. בעבודת הבימוי הבכורה שלו, ארתור גרוס פונה לאחד הרומנים הקשים והמרובים משמעות של המאה ה-20 - "בית ספר לטיפשים". הוא יוצא לבמה לבד, מגלם את כל הדמויות בסיפור. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של נער עם תודעה מפוצלת, אך בגרסה זו המחלה הופכת לדימוי. תלמיד כזה וכזה ונימפאה - אינם רק אלטר אגו, אלא שני קולות של אדם אחד, המנהלים ויכוח מתמשך על החיים שחיים. הדיאלוג הזה מתגלה כמוכר להפתיע: שכן לכל אחד יש שיח פנימי. זו מונודרמה. חלל הבמה מצומצם למינימום - מול הקהל יש פלטפורמת רכבת ריקה. זה לא מקום ההתרחשות, אלא שטח זיכרון שבו הגיבור קיים מחוץ לזרם הזמן הרגיל. כאן העבר וההווה חופפים זה על זה, וזיכרונות אינם נכנעים לכרונולוגיה. מקטעי הסיפור ברור: בבית הספר הילד מרמים, בבית - לא מקבלים. היחיד שרואה אותו באמת - המורה. אם הוא חי או מת, זה לא משנה: בעולם הזה השיחה אפשרית תמיד. כמו גם שיחות עם לאונרדו דה וינצ'י או עם אהובתו ויטה. הקהל הופך לשותף נוסף בשיחה. השחקן פונה ישירות לאולם, מושך את הקהל למחשבות ולספקות של הגיבור. כאן כל אחד חשוב, כל אחד - חבר. הגיבור כבר עזב את בית הספר לטיפשים, אך נשאר על פלטפורמת ההמתנה הסודית, קופץ בין הזמנים ומנגן על האקורדיון. עבור חלק הוא - בודד ואבוד. עבור אחרים - בעל עולם עצום, מוסתר מעיניים זרות. הצגות נוספות חפשו ב-KudaGo.