ב-2009, הבמאי סרגיי ז'נובץ הציג את סיפורו של אנדריי פלאטונוב ופתח את הבמה הקטנה של התיאטרון שלו. לפי דברי הבמאי, בשיחה עם הקהל על הבמה הקטנה צריך להיות משהו מיוחד. חשוב שהצופה יקלוט לא רק את המילים עצמן, אלא גם את מה שנשמע בין המילים. זו צריכה להיות שיחה אינטימית פנים אל פנים. לכן הוא מושך את הקהל למרחב הפעולה של ההצגה, מסדר כיסאות עץ פשוטים לאורך הקירות, כדי שהצופה יחיה באותה אווירה עם השחקנים והדמויות. זו אווירה של חיי אחרי מלחמה ברבע הראשון של המאה ה-20 - עם כוסות אלומיניום, תפוחי אדמה מבושלים ולחם שחור (שאותם מגישים לצופים לפני תחילת ההצגה), אבל העיקר - עם ריח של עץ שנשאב לאחרונה, שבו יש גם טבעיות, גם פשטות וגם יציבות של הערכים האנושיים החשובים ביותר. את הפשטות הזו מביאים גם השחקנים. הכל בנוי על אינטונציות כנות שלהם. אין לא הבזקי צבע ולא הפתעות דקורטיביות פתאומיות. מינימליזם ואמון בכל. רק באווירה כזו אפשר לדבר על נושאים "לא נוחים" שלרוב שותקים עליהם: על הקשיים ביחסים בין גברים ונשים, על ייאוש, על אי נוחות יומיומית, על מוות. חייל האדום ניקיטה חוזר הביתה מהחזית ומגלה שינויים דרמטיים: בבית יש עוני, אמו לא חיכתה לו - רק אביו מקבל את פניו. אבל צריך להסתגל לחיים החדשים. ובקרוב מאוד הצעיר מוצא את נשמתו התאומה, את לובה, מכרה ותיקה שלו. אמו של לובה הייתה מאוהבת פעם באביו של ניקיטה, שהרגיש לא נעים מהאינטליגנציה שלה, ועכשיו הוא מקלל את עצמו על חוסר האומץ שלו. ניקיטה ולובה הופכים לחברים קרובים. למצוא אחד את השני בעיר פגועה בצורך היה הגורל שלהם, כי אין עוד למי להיתפס. מתוך החברות נולדת אהבה. אבל ניקיטה נפצע קשה מההבנה של חוסר יכולתו הגברית, והוא עוזב, מאבד את יכולת הדיבור ורוצה לשים קץ לחייו. לובה, בייאוש מהעזיבה שלו, מנסה לטבוע בנהר, מצילים אותה, אבל היא חולה מאוד.