גיבורות התסריט של אינגמר ברגמן - שארלוט ואווה - יצאו מעבר למסך והן מגולמות בהצגה של הבמאית הצעירה של תיאטרון "סובременיק" יקטרינה פולובצובה. בשנת 1978 העולם ראה לראשונה את הצמד אינגריד ברגמן וליב אולמן בסרט "סונטת הסתיו", ובסצנה הרוסית ההפקה של הסיפור על יחסים משפחתיים ואנושיים עוררה סערה בעולם התיאטרון במרץ 2012. האווירה המלאה של שקט הסתיו, לפעמים מטרידה ולפעמים מרגיעה - היא תוצאה של עיצוב הבמה של אמיל קאפליוש. חלל ריק בצד השמאלי של הבמה ובית עץ צר המזכיר פביליון ונמשך רחוק, כאילו מתמוסס מאחורי הקלעים. הרקע לדיאלוגים בין האם שארלוט (מרינה ניאלובה) ובתה אווה (אלנה באבנקו) הם נופי הסתיו: עלים יבשים מפוזרים, שורקים בשקט מתחת לרגלי השחקנים, נדנדות חוטים בודדות, סירה נטושה, מוסתרת בעמק הבמה. בדידות קשה - זהו המוטיב המרכזי של ההפקה של יקטרינה פולובצובה. סיפור אינטימי של שני האנשים הקרובים ביותר, עלילה מאוד אישית לא על שנאה אלא על אהבה. החומר שלקחה הבמאית הוא רלוונטי מאוד, שכן רבות מהסיפורים הכואבים מהילדות קשורים ליחסים המורכבים של "אבות וילדים". ההצגה סופגת לתוכה בעיות רבות: שכבר קיימות בחייהם של הדמויות ורק עכשיו מצוירות בתודעת הצופה. זו אהבה, וחוסר הבנה חריף, חוסר היכולת להראות חיבה כלפי אדם אחר רק בגלל שאיפות אנוכיות. גיבורות ברגמן, שכבר הוצגו בסרט, מדגימות יחסים שנשארים תעלומה גם עבור השחקנים עצמם. השאלה מדוע אם ובתה אינן יכולות להיות זו עם זו מבלבלת את השחקניות הראשיות ונותנת להן קרקע חדשה למחשבה על הבמה. הכעס של אווה על אמה האנוכית, הנסיבות הבלתי נסבלות של מותו של בנה הקטן אינן יכולות לחסום את רגשותיה הכנים להפתיע כלפי אחותה אלנה (אלנה פלאקסינה), ל