ההצגה המונולוגית הזו הופכת את הפואמה של מאיאקובסקי להצהרה בימתית עוצמתית, שבה המילים זזות דרך מוזיקה, פלסטיקה והתרגשות פנימית. ההפקה, שצמחה מקריאה חזקה ראשונה, עוזרת לשמוע בטקסט המוכר לא פסל מתוכנית הלימודים, אלא קול חי, מסוכן ואישי מאוד. יש טקסטים שאי אפשר לתפוס בשלווה ובמרחק. הם דורשים קול, מחווה, תנועה פנימית ונוכחות כמעט פיזית. כך בדיוק נחשפת הפואמה של מאיאקובסקי בהצגה המונולוגית הזו. ההפקה צמחה מהרושם החזק הראשון מהקריאה ובמהלך השנים של חיי הבמה קיבלה צורה משלה, שבה המילה פועלת לא כציטוט ספרותי, אלא כאנרגיה שיכולה להתווכח עם המרחב, עם חפצים ועם הצופה עצמו. המאפיין המרכזי של עבודה זו הוא בשפת הבמה שלה. לפני הקהל אין איור מסורתי ליצירה המפורסמת, אלא פעולה מוזיקלית ופלסטית עם כוח כמעט טקסי. גישה כזו מאפשרת לשמוע אחרת את האינטונציה של המחבר ולהרגיש עד כמה הקול שלו, החדות שלו, הפגיעות שלו וההיקף של המתיחות הפנימית שלו נשמעים מודרניים. כאן הפואטיקה של מאיאקובסקי אינה קופאת בניסוחים המוכרים, אלא מתפתחת בכל עוצמתה - כמו שילוב של פגיעות לירית, מקסימליזם רגשי, היקף מהפכני ושיחה נועזת עם העולם על סף האפשרויות.