סרגיי ז'נובץ' ביים את המחזה של גוגול, מבלי לחפש את השדים והגרוטסקה, ומנסה לחשוף בדמות הראשית את הצד האנושי שלה. איכרב מגיע לפונדק העירוני ומתעניין בשחקני הקלפים המקומיים. לאחר זמן מה, חברה נעימה מזמינה אותו למשחק, שנראה כי היא משתפת אותו בסודות המהירים של השקרנים. כשהוא מתרווח בין "אנשים הגונים", איכרב בתגובה משתף גם את סודותיו - מספר על חפיסת קלפים סודית שהוא מכנה "אדליידה איבנובנה". אך, בניסיון להונות את המקומיים, הוא עצמו נקלע לצרה, והופך לקורבן של קומבינציה מתוחכמת עוד יותר של השקרנים הללו, שיצרו רושם חיובי. סרגיי ז'נובץ' מציב את סצנת משחק הקלפים בפירוט ובתשוקה רבה. זו מגיה, זו אמנות, זו טקס. לקהל עשויה אפילו להיראות כאילו הוא מרגיש את ריח הדפוס של חפיסת קלפים חדשה, את בד הירוק, שומע את שריקת הקלפים באוויר. אך בדיוק במהלך המשחק, המושך, המפתה, המושך, הגורל המר של הדמות הראשית מתקרב אליה ללא רחמים. כל הדרמה שלו - בחוסר היכולת להבחין בצרה מתוך התלהבות. איכרב אינו רמאי. הוא צעיר, כן, תמים. הוא חשב שבחפיסתו הוא יכול להונות את כולם. אך תמיד יימצא רמאי יותר ערמומי לכל ערמומי. ייתכן שהשיעור שניתן לו יועיל לאיכרב ויעזור לו לחזור לדרך הנכונה. בזה טמון ה"אנושי הגוגולי" שראה הבמאי: טבעו של גוגול אינו מפחיד ומזעזע. הוא מכניס את הקורא לחושך כדי לאפשר לו למצוא אור. עוד הצגות תוכלו לראות אצלנו באתר בקטגוריית התיאטרון.