ההצגה תיעודית-עיתונאית על סרגיי יסנין אוספת שירים, מכתבים ועדים בני זמנו לוידוי עצבני אחד. הקולקטיב הצעיר מחפש בשירה לא מיתוס, אלא אדם חי - נועז, פגיע, סותר. כאן עובדות ורגשות נשמעות בשווה. הסוף משאיר טעם של שיחה מהלב. מי הוא - המשורר, שכינה את עצמו שובב, ולמה חייו עדיין מטרידים? ההצגה התיעודית-עיתונאית אוספת את הביוגרפיה של סרגיי יסנין מעובדות ארכיוניות וקולות חיים - זיכרונות של קרובים, קטעי מכתבים, שורות מעיתונים, אינטונציות של יומנים. הסיפור נע מהבזקי נועזות צעירה לתחושת סיום טרגי, והצופה שומע כל הזמן את הדופק של הזמן, שבו האישי מתווכח עם הציבורי. על הבמה עובד הקולקטיב הצעיר OSNOVA. הם לא בונים פסל ברונזה ולא קוראים "לפי תוכנית הלימודים בבית הספר". במרכז - אדם עם פניות חדות של גורל, עם צמא לחופש, עם כנות כואבת ורוך מוזר. השירים נכנסים לפעולה כעצבים, ולא כציטוטים: המילים לפעמים חותכות, לפעמים מרפאות, לפעמים מצחיקות בפתאומיות, ואז מחזירות שוב לאמת הכואבת. ההפקה נשענת על קומפוזיציה מדויקת. הבמאי יבגני קארגין מוביל את הפעולה כוידוי, שבו תיעוד ודמיון עומדים זה לצד זה. התנועה הבימתית וכוריאוגרפיה של קמילה פרנסוזובה עוזרות לגוף לומר את מה שקשה לומר בקול רם. המורה לדיבור בימתי אולגה פומקינה בונה את הצליל כך שכל מילה תהיה בעלת משקל ולא תאבד ברגש. בצוות השחקנים יש הרבה קולות, וזה עובד כמו מקהלה: טמפרמנטים שונים יוצרים דיוקן תלת-ממדי של התקופה. מישהו לוקח על עצמו את הדחף והסיכון, מישהו - את הפגיעות והעייפות, מישהו - את החלום על אושר פשוט. מתוך החלפת התפקידים הזו נוצר הרושם שגורלו של המשורר אינו "אחד", אלא כאילו חי על ידי כמה אנשים בו זמנית. לאן ללכת עם ילד במוסקבה, חפשו באתר שלנו.