שחקנית שותקת על הבמה ולא אומרת מילה נוספת - לא לרופאים ולא לקרובים. האחות מדברת יותר ויותר, חושפת את עצמה אל השתיקה של האחר, עד שהגבול ביניהם מתחיל להימס. "פרסונה" של ברגמן הוא אחד הסרטים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע על טבע האישיות, fragility שלה והדו-ערכיות שלה. "פרסונה" משנת 1966 הוא אחד מאותם סרטים שאין אפשרות לספר עליהם ואין אפשרות לשכוח. אינגמר ברגמן יצר סרט אינטימי, כמעט חסר עלילה על זהות, שתיקה ומה קורה כאשר שני אנשים נמצאים קרוב מדי זה לזה במשך זמן רב מדי. הסרט הזה לא מספר סיפור - הוא יוצר מצב. זו הסיבה שצופים בו שוב ושוב - ובכל פעם מוצאים משהו חדש. השחקנית המפורסמת אליזבת פוגלר (ליב אולמן) שותקת פתאום במהלך ההצגה. הרופאים לא מוצאים סיבות פיזיות: היא בריאה, אך כאילו קפאה. לשיקום שלה שולחים אותה לבית מבודד ליד הים יחד עם האחות הצעירה אלמה (ביבי אנדרסון). אלמה מדברת - הרבה, באמון, יותר ויותר בכנות, משתפת את אליזבת השותקת בתקוות, פחדים וזיכרונות אישיים ביותר. אליזבת מקשיבה. אבל ככל שאלמה נפתחת יותר, הגבול ביניהן מתערער: מי טורף את מי, מי המסכה של מי?