שירת האקמיסטים בעבודת עובדי המוזיאון הופכת לדיאלוג חי עם העיר והקורא. בסדנה המשתתפים מנתחים בקפידה את השורות של אחמטובה, מקשיבים להערות, משתפים אסוציאציות, משווים את הרושמים שלהם ועוברים מתפקיד של מאזינים פסיביים לשותפים בקריאה, מוצאים את המשמעות שלהם. במפגשים הללו בספריית אחמטובה, היא מפסיקה להיות פסל ברונזה וחוזרת להיות שותפה חיה לקורא. המשתתפים מוצאים את עצמם במרחב שבו שורה שנוצרה לפני מאה שנה פתאום מהדהדת על הדאגות והשמחות של היום, והעיר המוכרת מהילדות מחוץ לחלונות כאילו תומכת בכל אינטונציה. פורמט הסדנה מזכיר מעבדה יצירתית. העובדות במוזיאון אנה אחמטובה, מרינה ילפשבה ואלנה ג'ומוק, קוראות שירי אקמיסטים, עוצרות על פרטים, מסבירות את ההקשר התרבותי, מראות את הקשרים בין הדימוי הפואטי לביוגרפיה, בין ההיסטוריה של העיר לגורל המחבר. כאן אין הרצאה במובן האקדמי הרגיל: המאזינים מעורבים כל הזמן בדיון, שואלים שאלות, מנסים לשמוע בטקסטים המוכרים משהו אישי. חשוב שהשיחה אינה מתמקדת בפרשנות "נכונה", אלא בחוויה האישית. כל משתתף חופשי לקרוא את השורות בדרכו, להשוות אותן עם הזיכרונות האישיים שלו על פטרבורג, עם תחושת הזמן והזיכרון שלו. בפורמט כזה השירה מפסיקה להיות משהו מופשט, היא חוזרת לחיי היומיום - עוזרת לנסח חוויות, לדבר על רגשות מורכבים בשפה מדויקת ומדויקת. המפגש יתאים לכל מי שאוהב את הספרות של המאה הארגנטינית, מתעניין בהיסטוריה של העיר ורצה מזמן "להבין" את שירת האקמיסטים, אך חשש מהערות מדעיות יבשות. כאן מסבירים דברים מורכבים בצורה חיה וברורה, מבלי לפשט את המשמעות. עבור מי שכבר מכיר היטב את יצירות אחמטובה, הסדנה הופכת לאמצעי להסתכל על טקסטים מוכרים מזווית חדשה ולשתף את הקריאה שלו בחברת אנשים דומים.