סרגיי בזרוק יוצא לבמה כדי לקיים ערב בין השורות של יסנין וויזוצקי. במרחב השירי נפגשות אינטונציות של חקירה עצמית, מונולוגים נוגעים ללב והגשה חיה של השחקן, כאשר הטקסטים המוכרים נשמעים כמעט כמו שיחה אישית ומשאירים טעם של חוויה חזקה וכנה. ערב השירה בהשתתפות סרגיי בזרוק בנוי כדיאלוג בין שני קולות חזקים בתרבות הרוסית. מצד אחד - אינטונציות של סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין, שבהן נשמעות דרכים כפריות, שמחה שיכורה, עדינות של רגשות ויחסים לא פשוטים עם עצמך. מצד שני - העולם המתוח, העצבי, לפעמים צרוד של ולדימיר סמיונוביץ' וויזוצקי, שבו כל מילה נשמעת כהכרזה ודיווח בו זמנית. השחקן משווה בין היקום השירי הללו, מראה כיצד תקופות שונות מתחרזות בנושא החירות, האחריות וכבוד האדם. אמן העם של רוסיה לא רק מקריא שורות מוכרות, אלא למעשה חי אותן לעיני הצופים. האינטונציות משתנות מהתוודה שקטה לצעקה פנימית, ההפסקות פועלות באותה מידה של הבעה כמו הקול. שינוי הקצב, הדגשים הפנימיים, תאורה מפתיעה של ביטויים מוכרים יוצרים תחושה של שיחה חיה בין המשורר לקהל. אלה שקוראים את הטקסטים הללו זמן רב יוכלו לשמוע בהם גוונים חדשים, ואילו הצופים שעדיין לא הספיקו להכיר מקרוב את המורשת של יסנין וויזוצקי יקבלו חוויה רגשית שלמה ללא מוסר השכל הרציני. המופע מיועד לאלה שחשובים להם משמעות, אינטונציה וכנות בהבעה. כאן לא נדרשת הכנה מיוחדת או ידע בפרטים ביוגרפיים - די בסקרנות למילה החיה. השירה נשמעת כדראמטורגיה עצמאית: כל חלק בתוכנית ממשיך את הקודם, יוצר עלילה פנימית שבה נפגשות אהבה ואכזבה, אמונה וספק, חוש הומור ומרירות. באולם שוררת תשומת לב מרוכזת, כאשר שינוי אחד בקול השחקן משנה את התמונה הרגשית של הסצנה.