פטר שטיין, הידוע יותר לקהל הרוסי כבמאי הצגות דרמטיות ("גן הדובדבנים", "דוד ואניה" בפסטיבל צ'כוב), הציג באפריל 2014 את גרסתו ל"אידה" של ג'וזפה ורדי. בפני הבמאי עמדו מספר אתגרים: עבודה עם זמרים קבועים ולא עם הרכב אחד (עם תופעה כמו "תיאטרון רפרטוארי", המאסטר לא נתקל לפני כן), יצירה ושינוי של תפאורות רחבות גם לפי תקופה ומעקב ללא דופי אחרי הפארטיטורות של ורדי. עבודתו של האמן המפיק פרדיננד וגרבאואר הפכה לתוצאה של עוצמת המופע. ההקשר ההיסטורי של תקופת הפארעונים מקרב את רמת הדמיון של הצופים למבנים מורכבים, מגושמים, אך בו זמנית הרמוניים, בין אם זה חופי הנילוס ומקדשי הכוחות האלוהיים. עם זאת, צבע הסיפור (עיצובו, כולל) אינו נופל מהמשמעות האמיתית של הדרמה. הבמאי יצר הפקה אינטימית למדי, המאפשרת לתאר, למשל, את הדואט של אידה (אירינה ואשצ'נקו) ואמונסרו (אנדריי באטורקין). האווירה השקופה והרומנטית של הלילה מחוברת עם ההגשה של אידה, המעוצבת בסקוונציות תזמורתיות קבועות. החלקים המוזיקליים משלבים שירה מקהלתית פשוטה, קליטה של מצרים עם דמויות חזקות ובולטות של הגיבורים הראשיים: רדאמס, הנסיכה אמנריס, אידה ואמונסרו. הגיבורה הראשית היא חושנית, רגשית, אך בתפיסת הבמאי, התפרצויותיה מרוסנות, שכן היא גם קורבן של כל האגדה. המטרה המרכזית של הבמאי הייתה לשמור על מתח מסוים, ולא להעביר דמויות עם אופי מתפרץ. ב"אידה" הדרמה האישית מתפתחת על רקע סצנות מונומנטליות, המוניות, מצעדים חגיגיים, המנונים ופניגיריקים. דמויות הכוהנים האכזריים מתמודדות עם דמויותיהן המוסריות של אידה ורדאמס. התוכן הרוחני של האופרה מתבטא בהמנון לרגשות אנושיים גבוהים. עוד מופעים נוספים תוכלו לראות אצלנו באתר בקטגוריית התיאטרון.