שירתו של אוסיפ מנדלשטם כאן נשמעת לא כמו קלאסיקה יבשה מבית הספר, אלא כשיחה חיה על זיכרון, חירות ופגיעות הקול האנושי. המשתתפים מנתחים שורה אחר שורה, שומעים את הקצבים המוסתרים ומיישמים את דימוייו על ניסיונם האישי בקריאה, מוצאים בשירים הדהוד לדאגות ותקוות של היום. במעבדה השירית המוקדשת ליצירתו של אוסיפ מנדלשטם, השורות המוכרות מהחומר הלימודי בבית הספר פתאום מתחדדות והופכות לניסיון אישי. במקום סיכום יבש של ביוגרפיה וסכמות אנליטיות, כאן מציעים להקשיב לטקסט בקפידה, להתבונן באינטונציות ובפסקי זמן ולשים לב כיצד משתנה מצב הרוח משורה לשורה. השיחה מתחילה מכמה שירים מרכזיים, אך מהר מאוד עוברת לאופן שבו המשורר חווה את השפה, ההיסטוריה ואת זמנו שלו. השעור בנוי כמעבדה קריאה: המשתתפים לא מקשיבים פסיבית למרצה, אלא קוראים בקול שירים, דנים בשורות מסוימות, מתווכחים על משמעויות וגוונים של מילים. המגיבים מהמוזיאון של אנה אחמטובה בבית פונטן עוזרים לראות בדימויים המוכרים דגשים חדשים, מספרים על הקשר של האקמיזם, על כך כיצד משוררים מאותה תקופה שכנו זה לצד זה ויכוחו ביניהם. דרך פרטים כאלה, בהדרגה נבנה דיוקן חי של המחבר, עבורו השירה הייתה דרך להתקיים בעולם מלא במתח פוליטי ואישי.