הרצאה על אמניות שנות השבעים משנה את התפיסה הרווחת של האמנות הסובייטית: במקום המיתוס "הגבריות" של הנון-קונפורמיזם - טטיאנה נזרנקו, נטליה נסטורובה, אולגה בולגקובה והאינטונציה המדויקת שלהן. השיחה תעזור לראות כיצד הליריקה, האירוניה והחדות הפסיכולוגית הפכו לאמצעי לומר את האמת. לפעמים היסטוריה של האמנות זוכרת תקופה דרך שמות רמים, תבניות נוחות ומיתוסים יציבים. שנות השבעים הסובייטיות מתוארות לעיתים קרובות כתקופת נון-קונפורמיזם גברית, שיחות סדנאות, התנגדות סמויה והתנגשות עם המערכת הרשמית. אך לצד עלילה זו קיים סיפור אחר - עדין יותר, עצבני וקשוב לחיים הפרטיים. זהו הסיפור שחשפה המפגש עם האמנית והחוקרת לאריסה יקימובה. השיחה תעסוק באמניות שעבדו בתקופת ברית המועצות המאוחרת ושינו בדרכן את שפת הציור. טטיאנה נזרנקו הפכה את השגרה הקומונלית כמעט לבמה תיאטרלית, שבה פרטים יומיומיים החלו להישמע מדאיגים וגרוטסקיים. נטליה נסטורובה הכניסה לציורים מסיבת תחפושות, משחק ועייפות, שהוסתרו מאחורי תלבושות צבעוניות. אולגה בולגקובה פנתה לנופים תעשייתיים, בדידות ומצבים פנימיים, ומצאה בהם את השירה שלה.