הקולנוע של פול תומאס אנדרסון והמוזיקה שמלווה אותו משתלבים בחוט עצבי אחד - מסימפוניות מטרידות ועד שירים עדינים על התבגרות. בהרצאה נבחן כיצד הבמאי שומע את הדמויות שלו, מרגיש את הפסקות שלהן ולמה הפסקול הופך להמשך של המונולוג הפנימי. הסרטים של פול תומאס אנדרסון לעיתים קרובות נראים כאוטיים ומתפשטים לצדדים, אך מאחורי הבלגן הזה מסתתרת תשומת לב נדירה לחולשות אנושיות. הבמאי מביט על הגיבורים שלו ללא רחמים וללא רצון להצדיק, מתעד רגעים של בלבול, התפרצויות זעם פתאומיות או רכות מפתיעה. הדמויות שלו עשויות לטעות, לגרום כאב, להרוס את חייהן, אך בכל מחווה ישנה אותנטיות שמקשה על הפרידה מהמסך. במפגש יציעו המבקר הקולנועי מיכאל ויטושקו והמלחין טימופיי צ'פלוק להסתכל על סרטים מוכרים דרך הצליל שלהם. השיחה תעסוק כיצד משתנה השפה הבימאית מדרמת פשע לנובלות כמעט אינטימיות, וכיצד המוזיקה עוזרת לאחד את העולם המפוזר הזה. זה יהיה מעניין עבור מי שכבר צפה בסרטים האהובים עליו, ועבור מי שמתכוון להכיר את הבמאי הזה.