ברלין של ויימאר, מועדון "קיט-קט", ג'אז על סף תהום - "קברט" של בוב פוסי נשאר אחד הסרטים המרגשים והלא נוחים ביותר בהיסטוריה של המוזיקל. מבקר הקולנוע מיכאיל ויטושקו יסביר כיצד פוסי הפך בידור מבריק לגזר דין מדויק על תקופה שלמה, - ולאחר מכן נצפה יחד בסרט עצמו. "קברט" משנת 1972 - מוזיקל שמפר את כל כללי הז'אנר. בוב פוסי עשה את הבלתי אפשרי: לקח סיפור על ברלין של ויימאר ערב עליית הנאצים לשלטון והפך אותו לחוויה אסתטית מושלמת, מוחשית של אסון מתקרב. לייזה מינלי בתפקיד סאלי בולס, ג'ואל גריי בתפקיד הקונפרנסייה הדמוני - והתחושה ההולכת ומתרקמת שהזוהר וההוללות של מועדון "קיט-קט" והאימה שמחוץ לקירותיו הם אותו הדבר. הסרט זכה בשמונה פרסי אוסקר - יותר מאשר "הסנדק" של אותה שנה. גילוי מרכזי של פוסי: המספרים נשמעים רק על הבמה. אין מסורת הוליוודית - הדמויות לא שרות על רגשותיהן ברחוב. השיר כאן הוא מסכה, מחסה, דרך לא להסתכל על האמת בעיניים. הקונפרנסייה בגילומו של ג'ואל גריי - חיוך בלי עיניים, קול בלי נשמה, אמנות שמביטה באימה ומניחה כתפיים. לאן ללכת עם ילד באיקטרינבורג, חפשו באתר שלנו.