במרכז המפגש - שפת הקולנוע של אינגמר ברגמן: כיצד היא הופכת דרמה משפחתית לחוויה כמעט מיסטית, תוך עבודה עם שקט, הפסקות וקרוב-רחוק. ההרצאה עוזרת לראות בסרט שכבות חדשות של משמעות, לשמוע אינטונציות חבויות, לחוש את המתח של הדמויות ולהבין מדוע הסיפורים שלו נשארים כל כך כואבים וקרובים. שמו של אינגמר ברגמן הפך זה מכבר לקוד תרבותי עבור מי שמתייחס ברצינות לקולנוע. בהרצאה מנתחים אחד הסרטים המרגשים ביותר שלו - «לחישות וצעקות», שבו כל הפסקה נשמעת רועשת יותר מהמילים, והצבע האדום על המסך כאילו פועם יחד עם הגיבורות. לצופים מוצע להסתכל על היצירה לא כסיפור כואב של מחלה ופירוק משפחתי, אלא כניסוי עדין עם קרבה אנושית, אשמה וניסיונות להחזיק את החיים על הקצה. השיחה מתחילה מההקשר: מה היה הקולנוע האוטורי של שנות השבעים, כיצד הגיע הבמאי לשפה כה רדיקלית, מדוע הוא ויתר על עלילה מוכרת והמריא על מרחב כמעט תיאטרלי של אחוזה. המרצה מראה כיצד בנויה הקומפוזיציה של הסרט, על מה לשים לב ברגעים הראשונים, כיצד שינויי התוכניות והמצבים מצביעים לצופה על מי להאמין, ומי דבריו מעוררים ספקות. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לעבודה עם צבע, אור ושקט - הם אלה שהופכים את התמונה לפסנתר פסיכולוגי חי. חלק נפרד מוקדש למשחק השחקנים. כאן חשוב לא לספר את העלילה, אלא ללמוד לקרוא את המבט, את המחוות, את התנועות הקטנות של המצלמה, שמייצרות תחושת חרדה ופרעות פנימיות. משתתפי ההרצאה לומדים לשאול את הסרט שאלות החורגות מהסינופסיס: כיצד הדמויות חוות את פחד הבדידות, מדוע הזיכרון מהעבר חודר כל כך בכאב להווה, מה מסתתר מאחורי הריסון החיצוני של הגיבורות. כך בהדרגה נבנית קריאה אישית ומושכלת של היצירה.