לורה וירס חוזרת עם Temple Songs, האלבום הראשון שלה אחרי ארבע שנים והראשון שהיא כתבה, הקליטה, ארגנה, הפיקה וביצעה לגמרי בעצמה. "לא ידעתי אם אני אכתוב שירים שוב", אומרת וירס, שהקדישה את השנים שחלפו לבניית סטודיו בחצר האחורית, להתחתן, לשלב משפחה עם ארבעה מתבגרים, להעמיק את העשייה האמנותית שלה (ציור) ולהרחיב את הוראת המוזיקה שלה. מתברר שהתקופה הזו הייתה שלב של איסוף. כשקיבלתי את ההחלטה להקליט את האלבום בעצמי, המוזה תפסה אותי שוב והכל התאגד מאוד מהר. נכתב והוקלט בשלושה חודשים בסתיו 2025 בסטודיו Temple of Bloom בחצר האחורית של וירס, Temple Songs מסמן רמה חדשה של עצמאות אמנותית. בעוד ש-Found Light מ-2022 (בהפקה משותפת של וירס ושחזד איסמיילי) הייתה הצהרת אוטונומיה, Temple Songs הולך רחוק יותר: כל החלטה יצירתית - מה להקליט, איך להקליט ואיך זה צריך להשמע - הייתה של וירס בלבד. האלבום, שנעשה עם רק שני מיקרופונים ומחשב נייד בחדר בגודל 10 על 14, מרגיש בוודאות כמו וירס, אך בו בזמן חדש ומרשים. וירס אימצה את הקונספט היפני של ואבי-סאבי לאורך כל התהליך, בוחרת לא לתקן את הקולות או לערוך את הקצוות הגסים. "רציתי ליצור משהו שישמע אורגני ואנושי ככל האפשר", היא אומרת. המיקס של פיליפ ויינרוב (אדריאן לנקר) מוסיף נגיעות סיום תומכות לאלבום הסולו ה-14 של וירס. מכיוון ש-Temple of Bloom לא נבנה להקלטות, הסטודיו עצמו הפך לשותף. וירס עצרה הקלטות בגלל גשם על החלון או נתנה לו להישאר. היא חיכתה לסיום שיחות השכנים, רצה לסיים שירה רגישה לפני שמכונת השחיקה תתחיל לעבוד, והכלילה את נוכחות הציפורים הכחולות המקומיות, העורבים העוברים ושאר צלילים מהשכונה. ההפרעות האמביינטיות הללו מעניקות לאלבום אותנטיות אינטימית וחיה. ההשפעות נעות מהמחויבות של מק דה-מרקו להאמין בטעם האישי שלו ועד לאנרכיסטים ולפמיניסטיות של סוף המאה ה-19 וצעקת המחאה שלהם: "אין אלים, אין אדונים".