תנו לנו לספר לכם סיפור. סיפור שאי אפשר להאמין בו, אך הוא אמיתי. היה היה נער שעבד בחוות משפחתו בדרום אפריקה של האפרטהייד. השנה הייתה 1960. הנער הזה אהב לשיר, למעשה הוא אהב לשיר כל כך הרבה שהוא הרשה לעצמו חלום בלתי אפשרי. בחלומו הוא יצר קבוצת זמרים, מחברי משפחתו, שיבצעו שירים מסורתיים דרום אפריקאיים. הקבוצה שלו הופיעה בכל רחבי דרום אפריקה והפכה לקבוצת המוזיקה הגדולה ביותר שידעה ארצו. איך יכול חלום כזה להגיע לנער חקלאי במדינה מלאה בקשיים, אלימות וצרות? ובכן, ג'וזף שאבלאלה היה הנער החקלאי הזה וחלומו הפך ל-Ladysmith Black Mambazo. שנת 2026 מציינת את יום השנה ה-66 להקמת Ladysmith Black Mambazo על ידי ג'וזף שאבלאלה. הקבוצה שלו לא רק שכבשה את כל דרום אפריקה, אלא הפכה לתופעה עולמית, וזכתה ביותר פרסי גרמי (חמישה) והייתה מועמדת ליותר פרסי גרמי (תשע עשרה) מכל קבוצת מוזיקה עולמית בהיסטוריה. במהלך השנים האפלות של האפרטהייד בדרום אפריקה, Ladysmith Black Mambazo הלכה בדרך של מחאה שקטה דרך שירי תקווה ואהבה. כאשר נלסון מנדלה שוחרר מהכלא, בשנת 1990, הוא אמר שהמוזיקה של Ladysmith Black Mambazo הייתה מסר חזק של שלום שהוא הקשיב לו בזמן שהיה בכלא. כאשר מנדלה קיבל את פרס נובל לשלום, בשנת 1993, הוא ביקש מהקבוצה להצטרף אליו בטקס. זה היה מנדלה שקרא ל-Ladysmith Black Mambazo "שגרירי התרבות של דרום אפריקה לעולם". הקבוצה שרה בסגנון מוזיקה מסורתי הנקרא איסיקאתמיה (Is-Cot-A-Mee-Ya), שהתפתח במכרות בדרום אפריקה. שם, עובדים שחורים נלקחו לעבוד רחוק מבתיהם ומשפחותיהם. עם דיור ושכר ירודים, עובדי המכרות היו מבלים את זמנם הפנוי, לאחר שבוע עבודה של שישה ימים, בשירה עד השעות הקטנות של הלילה בשבת וביום ראשון. כאשר המכרות חזרו לבתיהם, המסורת המוזיקלית הזו...