ערב חגיגי לציון 120 שנה לדמיטרי שוסטקוביץ' יאחד שני קונצרטים לפסנתר, את הסימפוניה התשיעית, סוויטה מתוך הבלט "הפטיש" ואת המשחק המרגש של ורווארה מיאקובה בשיתוף עם התזמורת הסימפונית של הפילהרמונית של מחוז מוסקבה. התוכנית מאפשרת לשמוע כיצד משתנה האינטונציה של המלחין מהאירוניה לליריקה נוגעת ללב. הערב החגיגי, המוקדש ל-120 שנה לדמיטרי שוסטקוביץ', בנוי כמו פאנורמה חיה של יצירתו לפסנתר ותזמורת. בתוכנית אחת מחוברים שני קונצרטים עם תפקיד סולו של ורווארה מיאקובה, הסימפוניה התשיעית וסוויטה מתוך הבלט "הפטיש" - יצירות שבהן משתקפים שלבים שונים ביוגרפיה ובחירות אמנותיות של המלחין. קונצרט מס' 1 לפסנתר, תזמורת מיתרים וחצוצרה נכתב בתחילת שנות ה-30 ושומר על העצב של התקופה. הזרם המוזיקלי העשיר, שבו מתערבבות אינטונציות של מנגינות רחוב, מחוות ג'אז, אזכורים לקלאסיקות האירופיות והד של חיי היום-יום בלנינגרד, נותן למבצעים מרחב לדיאלוג. הסולנית מופיעה כאן כסיפור, שמוצאת את האיזון המדויק בין אירוניה, גרוטסקה ורצינות פנימית, והתזמורת תומכת ומחמירה את הניגודים. קונצרט מס' 2 נכתב הרבה יותר מאוחר ומוקדש למקסים שוסטקוביץ'. זהו ביטוי אחר - בהיר יותר בצבעים, עם קו מלודי שלם ומבנה ברור. בחלק השני נולדת אחת מהנושאים המרגשים ביותר של המלחין, הבנויה על אינטונציות פשוטות אך עמוקות. ורווארה מיאקובה מדגישה ביצירה זו לא את הווירטואוזיות המרשימה, אלא את הקול הפנימי של המוזיקה, ומביאה לידי ביטוי את הדרגות הרכות של הדינמיקה והגוון העדין של הפראזה. הסימפוניה התשיעית וסוויטה מתוך הבלט "הפטיש" מרחיבות את הפרספקטיבה של הערב. בהן נשמעות גם תגליות תזמורתיות שנונות, וגם אפיזודות קצביות מהירות, וגם חרדה כמעט בלתי מורגשת שעוברת דרך נושאים מוכרים. התזמורת הסימפונית של הפילהרמונית של מחוז מוסקבה בניהולו של ויקטור לוצנקו אוספת בעדינות את הניגודים הללו לסיפור שלם, ומאפשרת לשמוע את הקשרים בין המוקדם.