מוזיקה קלאסית צרפתית נשמעת כאן כמו החלפת תפאורה: וירטואוזיות מעודנת של סן-סנס, פלסטיות רגישה של דביסי, והדר תיאטרלי של דיוק. על הפסנתר - יבגני איזוטוב, על הדוכן - איבן סטולבוב, והאורקסטרה מובילה את המאזינים מה"פאונה" ל"תלמיד הקוסם" בנשימה אחת - עם "ווקהליה" ו"פואמה כוריאוגרפית" של דיוק. ערב פברואר מתאים היטב לצרפת באוזן - כאשר רוצים שהאורקסטרה תדבר בגוונים ולא בעוצמה. בתוכנית הזו, התזמורת הסימפונית של קפללת סנט פטרבורג אוספת את הקו הצרפתי מהרומנטיקה המאוחרת לאימפרסיוניזם ומעבר לכך - לסיפור אורקסטרלי מבריק. למאזין נשאר דבר אחד: לסמוך על החלפת הצבעים ולתפוס כיצד מנגינות מוכרות יוצרות דימויים חדשים. במרכז - הקונצרט השני לפסנתר של קמיל סן-סנס. זו מוזיקה שבה הברק של הצורה לא מתנגש עם הליריקה: הסולן יבגני איזוטוב מוביל את החלק של הפסנתר כאילו בידיו יש גם קלילות סלונית וגם כוח של אולם קונצרטים. מעברים מהירים מתלקחים כמו ניצוצות, דפים איטיים נותנים הפסקה - ופתאום שוב התלהבות, כמו בשיחה טובה, שבה כל מילה במקום שלה. סן-סנס באותו ערב יזכיר את הצד האופראי שלו - תושמע "ווקהליה" מ"סם ודלילה", סופה של אינטונציות ריקודיות וג'סטות דרמטיות. דביסי יוסיף לצליל אוויר ותנועה של קווים - "המנוחה של הפאונה אחרי הצהריים" שלו יודע להפוך את האורקסטרה לרישום חי: לפעמים לחישה, לפעמים ברק, ולפעמים זוהר פתאומי. אם מקשיבים לצלילים, אפשר לשים לב כיצד החליל והמיתרים כאילו מציירים אור וצל, וההרמוניות מזיזות בעדינות את התמיכה המוכרת מתחת לרגליים. לאחר מכן, המילה עוברת לפול דיוק: הפואמה הכוריאוגרפית "פירי" מראה כיצד האורקסטרציה הצרפתית יכולה להיות גם מחמירה וגם מפוארת. "תלמיד הקוסם" מגלגל את העלילה כמעט בקולנועית - עם קצב הולך ומתרקם, הומור ושיאים מרשימים, כאשר האורקסטרה הופכת למכונה שאין לעצור אותה. על הדוכן - איבן סטולבוב: המשימה שלו כאן היא לשמור על איזון בין שקיפות להיקף.