ערב מקהלות מתייחס לקשר העדין בין שני שמות גדולים במוזיקה הרוסית - צ'ייקובסקי וטאנייב. המקהלה מבצעת מקהלות ללא ליווי, שבהן נשמעת במיוחד יופיו של הקול האנושי, הקפדנות בכתיבה והקשר הפנימי שממנו נובעת ההמשכיות המוזיקלית האמיתית. ישנן תוכניות שבהן החשיבות אינה בממדי החיצוניים, אלא ברעיון המאחד את המוזיקה להצהרה אחת. כאן הרעיון הזה הוא הקשר בין המורה לתלמיד - פיודור צ'ייקובסקי וסרגיי טאנייב. הקונצרט, המוקדש ל-170 שנה להולדתו של טאנייב, מציע לשמוע לא רק שני עולמות יצירתיים שונים, אלא גם את ההמשכיות החיה הקיימת בתוך המסורת האקדמית הרוסית. לכן הערב נתפס לא כג'סט יובל פורמלי, אלא כשיחה מעמיקה על בית הספר, השפעה ועצמאות. מרכז התוכנית הוא מקהלות ללא ליווי. זהו ז'אנר שבו נשמעת במיוחד איכות הצליל המקהלי, ניקיון האינטונציה, הבעה של הטקסט ועבודה עם המילה הפואטית. היעדר תמיכה אינסטרומנטלית עושה את הקשבה לממוקדת יותר: הכל נשען על הקול האנושי, על הנשימה הפנימית של המוזיקה ועל דיוק האנזמבל. עבור המאזין, זה נותן תחושה נדירה של קרבה לחומר עצמו, כאשר שום דבר לא מסיח את הדעת מהקו, מההרמוניה ומהתנועה של הטקסט המקהלי. השוואת צ'ייקובסקי וטאנייב בפורמט כזה היא במיוחד מעניינת. אחד מגלם נדיבות רגשית, גמישות מלודית ואינטונציה לירית עדינה. השני מתקשר עם בהירות ארכיטקטונית, עבודה קפדנית עם הצורה וריכוז מיוחד בכתיבה. אך דווקא ליד זה, תכונות אלו מתחילות להישמע עמוקות יותר: ניתן לשמוע כיצד התלמיד יורש את המסורת ובו בזמן מפתח את קולו הייחודי. עבור הקהל, זו חוויה חשובה - לשמוע את סיפור המוזיקה הרוסית לא בסיפור, אלא בצליל חי. על הבמה - מקהלת סנט פטרבורג, תחת ניצוחו של ניקולאי קורבטוב. הרכב כזה מבטיח יחס קשוב לנואנסים ולבהירות.